הצהרת רה"מ בנימין נתניהו הפתיעה את הציבור הישראלי - אך תואמה עם ראשי מערכת הביטחון ונאמרה על דעתם. אלה מבינים זה תקופה כי לא יהיה מנוס ממציאת מודל חלופי לסיוע הביטחוני האמריקני, בעידן שבו ארה"ב נוטה לבדלנות ובישראל שואפים לעצמאות גדולה יותר של התעשיות הביטחוניות.
במערכת הביטחון הישראלית מדגישים כי האירוע מנוהל, וטוענים שייתכן כי זהו הזמן הנכון לגבש מודל שיחליף את הסכם הסיוע הביטחוני המוכר - ה־MOU - שאף יכניס לתעשיות הביטחוניות, ובהמשך גם למדינה כולה, סכומי כסף ניכרים.
ה־MOU, שנחתם בין ישראל לממשל אובמה ב־2016 ונכנס לתוקפו ב־2018, צפוי להסתיים ב־2028. טרם כניסתו לתוקף, ישראל נהגה לפנות נקודתית לארה"ב בבקשות סיוע כספי שונות, שאושרו על ידי הקונגרס. ממשל אובמה בחר לרכז את כל הבקשות להסכם אחד, שבמסגרתו ישראל התחייבה לא לפנות לקונגרס בבקשות סיוע חריגות נוספות - התחייבות שלא מנעה מממשל ביידן לאשר חבילת סיוע נוספת לאחר 7 באוקטובר.
שתי מגמות מנוגדות
למעשה, בישראל מזהים שתי מגמות מנוגדות בממשל: מצד אחד, המערכת הביטחונית האמריקנית רואה בישראל מעין "שדה ניסוי", שבו מוכחות יכולותיהן של התעשיות האמריקניות בקרב. למשל, מערכות כמו ה־F-35, שמוכיחות את עצמן היטב במלחמה, הופכות למבוקשות במדינות רבות בעולם.
מהצד השני, בממשל נשמעים קולות הטוענים כי ישראל היא מדינה חזקה, ולכן אין הצדקה להמשיך להשקיע בה סכומי עתק, שעה שכלכלתה מאפשרת לה לממן בעצמה את צורכי הביטחון שלה.
האמת באמצע
האמת כנראה נמצאת באמצע. כדי להימנע מחיכוך מיותר עם האמריקנים, ומתוך הבנת המגמות החדשות, בישראל מנסים לגבש מודל סיוע חדש באמצעות צוותי עבודה משותפים - כפי שהודיע נתניהו בראיון. את צוות העבודה מטעם ישראל מוביל מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אמיר ברעם, יחד עם נציגי משרד הביטחון, צה"ל והמל"ל. על פי המודל המתגבש, ישראל "תיגמל" בהדרגה מכספי הסיוע.
לפי התפיסה הישראלית, בחמש השנים הראשונות להסכם החדש ישראל תבקש סיוע מוגדל (שגודלו טרם נקבע), שיאפשר לה להצטייד, בין היתר, בטייסת קרב נוספת (F-35 או F-15), בשני מטוסי תדלוק נוספים (מעבר לששת המתדלקים שנרכשו במסגרת ההסכם הקודם), בטייסת אפאצ'י אחת או יותר (כלקח מרכזי מהמלחמה ולנוכח התקרבותם של מסוקי האפאצ'י הקיימים לסוף חייהם), וכן במסוקי יסעור K מתקדמים נוספים (ישראל תבקש לממש את האופציה לרכישת שישה מסוקים נוספים מעבר ל־12 שכבר נרכשו).
לפי המתווה, בתום חמש השנים יוחלף הסיוע האמריקני, המגיע כעת במזומן, בשיתופי פעולה בין ארה"ב לתעשיות הביטחוניות הישראליות. חברות ישראליות ישתלבו בפיתוח ובייצור של אמצעי לחימה בארה"ב, לרבות במערכות הגנה אווירית - כגון תוכנית ה"Golden Dome" שעליה הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - בתוכניות הגנה מפני רחפנים ועוד.
תוכניות בהיקפים אסטרונומיים
מדובר בעסקאות ובתוכניות בהיקפים אסטרונומיים, ועל פי ההערכות בישראל, אם אכן ייושם השילוב כמתוכנן, הרווח הישראלי עשוי להיות אף גבוה מזה שמניב ה־MOU, בין היתר באמצעות הכנסות ממיסים שייגבו מהתעשיות הביטחוניות, מהזרמת משאבים משמעותיים למחקר ולפיתוח, וכן מהורדת עלויות המערכות הנרכשות על ידי צה"ל.
עם זאת, למהלך יש גם חסרונות. אם אכן ייצא לפועל, את מטוסי הקרב הבאים שתרכוש ישראל - לאחר השלמת העסקאות שנמצאות על הפרק - היא תיאלץ לממן בשקלים ולא בדולרים. כתוצאה מכך יידרש גידול דרמטי בתקציב הביטחון.
אמנם במערכת הביטחון מעריכים כי הכנסות המדינה ממיסים בעקבות שילוב התעשיות הביטחוניות בארה"ב יכסו על כך - אך יש לזכור את המאבקים השנתיים המתנהלים בין משרדי הביטחון והאוצר על כל שקל. למעשה, אין מנגנון שמעגן את העברת ההכנסות ממיסי החברות הביטחוניות ישירות למערכת הביטחון לצורך הצטיידות.
כך שבשורה התחתונה, התמונה מורכבת: למודל המסתמן יש חסרונות, יתרונות והזדמנויות משמעותיות. ככל שהתעשיות הביטחוניות הישראליות יפתחו מערכות ללא מימון אמריקני, כך ישראל לא תידרש לאישורה של וושינגטון למכירת מערכות למדינות שלישיות.
לנוכח ההתפתחויות בממשל והצורך האמריקני "לקבל ולא רק לתת", במערכת הביטחון מבינים שזה הכיוון הנכון, מדגישים את הפוטנציאל של השוק האמריקני ומעריכים שלמערכת הביטחון יהיו דיבידנדים משמעותיים נוספים, לצד חיזוק העצמאות והאיתנות של התעשיות הביטחוניות בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו