משפחות החיילים שהתאבדו בתום שירותם עתרו לבג"ץ: ״דורשים הכרה כחללי צה״ל״

״הנצחת האפליה של חיילים מתאבדים, פתרון חלקי ומשפיל עבור המשפחות״: משפחות חיילי צה״ל ששלחו ידם בנפשם עתרו הבוקר (רביעי) לבג״ץ בבקשה להוציא צו מניעה זמני ולעצור את יישום החלטת ועדת אלמוז, שהגישה בשבוע שעבר לרמטכ״ל ולשר הביטחון את המלצותיה בעניין חיילי צה״ל שהתאבדו לאחר סיום שירותם הצבאי.

על פי העותרים, שהגישו את הבקשה באמצעות מכון ירושלים לצדק ופורום יהלומי קרב, על המדינה לאפשר ״הכרה מלאה, ממלכתית ושוויונית בלוחמים שקיפחו את חייהם בעקבות שירותם הצבאי כחללי צה״ל בדיוק כמו לוחמים שנפלו בקרב״. בין היתר, דורשות המשפחות לאפשר ליקיריהן קבורה צבאית רשמית, והכרה של המדינה בהן כמשפחות שכולות.

עוד נטען בעתירה כי החלטת מערכת הביטחון להכיר בלוחמים שהתאבדו עקב פוסט טראומה כ״נספים בעקבות השירות״ בלבד, גם חרף מתן הוכחות בדבר זיקה ישירה בין המעשה הטראגי לשירות הצבאי, פוגעת בעקרון השוויון ומהווה אפליה מובנית בין פגיעה פיזית לפגיעה נפשית הנגרמת עקב הלחימה. עוד ציינו העותרים כי ההחלטה לקבוע מגבלת זמן של שנתיים בלבד מתום המלחמה לצורך בחינת הקשר להתאבדות היא ״שרירותית וחסרת בסיס רפואי או משפטי״ - בייחוד בשל העובדה שמחקרים מצביעים על כך שתופעות המאפיינות פוסט טראומה עשויות להתפרץ גם שנים לאחר סיום השירות.

״אחי שירת 300 ימי מילואים בסבבים ביחידת הפינוי הרפואית של חטיבה 401, ובמאי 2025 סיים את שירות המילואים ולאחר מכן נטל את חייו״, ציין תום וסרשטיין, אחיו של לוחם המילואים רועי וסרשטיין ז״ל ששלח ידו בנפשו בין סבבי המילואים. ״משרד הבטחון בחן ומצא קשר ישיר בין התאבדותו של רועי ז״ל לבין שירותו הצבאי ולכן רועי הוכר כחלל של משרד הבטחון ואנחנו מוכרים כמשפחה שכולה של משרד הבטחון. יחד עם זאת, רועי לא מוכר כחלל צה״ל על כל המשמעויות; הוא לא יונצח באנדרטאות, הוא לא נקבר בבית עלמין צבאי ואנחנו כמשפחה לא מוזמנים לטקסי יום הזיכרון הרשמיים של המדינה. אין לנו שום הכרה ממלכתית מהמדינה״.

בהמשך, הוסיף כי ״רועי מסר את נפשו בקרב ולא היה מסוגל להמשיך לחיות עם המראות שראה בעת שירותו. אותם חיילים שמסרו ועדיין מוסרים את נפשם כדי שאנחנו נוכל להרגיש בטוחים, צריכים לקבל את הכבוד הראוי ואת ההכרה המלאה בעת מצוקתם. ועדת אלמוז הוכרה בעקבות המקרה של אחי ליצור שינוי, אך נשארנו באותה נקודה בדיוק של היעדר הכרה מלאה״.

על פי עורכת הדין רותם בן שמחון, מנהלת תחום הסיוע המשפטי במכון ירושלים לצדק, מדובר בחובה בסיסית של מדינת ישראל כלפי הלוחמים ובני משפחותיהם גם יחד, ובחובה שתוכל לשנות את המצב הקיים: ״מאז פרוץ המלחמה התאבדו לפחות 74 לוחמים וחיילים עקב מצוקה נפשית הקשורה לשירותם, ולצידם התקיימו כ־279 ניסיונות התאבדות. במקרה זה, מתקיים קשר סיבתי ברור בין השירות הצבאי לבין המוות. אין חללים סוג ב׳, המדינה מחויבת להכיר בחיילים הללו כחללי צה״ל לכל דבר. הגיע הזמן שהמדינה תפסיק להפלות בין פגיעה גלויה לפגיעה שקופה. המדינה תצטרך להכריע בשאלה המוסרית האם היא רואה בקבוצה זו שווה לחללי צה״ל שנפלו בהגנה על המולדת״.

כזכור, בשבוע שעבר הגישה ועדת אלמוז את מסקנותיה לשר הביטחון והרמטכ״ל. הוועדה בחנה את סוגיית מעמד החיילים שהתאבדו לאחר שירותם הצבאי וההכרה בבני משפחותיהם, כאשר המלצותיה המרכזיות היו קביעת טווח זמן של שנתיים בלבד מתום השירות הצבאי להכרה בחייל שהתאבד, קיום הלוויה עם ״סממנים צבאיים״ ולא הלוויה צבאית ״כהלכתה״, והענקת מעמד ״נספה לאחר שירותו״ לחייל ששלח ידו בנפשו - ולא ״חלל צה״ל״.