אחרי לכידת מדורו: האם האייתוללות צריכים לדאוג?

התקשורת העולמית עסקה היום (שבת) בלכידתו של נשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו, ובשאלה אם בכך הגיעו לקיצם כמעט שלושה עשורים של שלטון דיקטטורי במדינה העשירה שנשדדה בידי מנהיגיה.

הממשל בוושינגטון הצדיק את הפעולה הצבאית בוונצואלה במעורבותו של מדורו במאמץ להציף את ארצות הברית בסמים. פרשנים שונים הציבו סימני שאלה סביב הלגיטימציה המשפטית של הפעולה, ובעיקר סביב ההצדקה האמיתית שלה: נדמה שלצד הרצון להיפרע מאויב מר - שלא בחל כנראה גם בעיסוק בסמים - יש לממשל טראמפ אינטרס כלכלי מובהק להשתלט על מאגרי הנפט העצומים של ונצואלה.

מוקדם לדעת אם האמריקנים אכן יצליחו לשנות את כיוון הדברים בוונצואלה. ההיסטוריה מלאה בניסיונות דומים שלהם להוציא לפועל שינויי משטר, שכשלו ברובם. טראמפ משוכנע שהפעם זה יהיה אחרת, אבל למציאות דינמיקה משלה: עמים מדוכאים שונאים את השליטים המדכאים שלהם, אבל גאוותם הלאומית גורמת להם לשנוא לא פחות זרים שמנסים להכתיב להם את מהלך העניינים.

ונצואלה, איראן והקשר האסטרטגי

העיסוק בוונצואלה רלוונטי מסיבה נוספת, חשובה בהרבה לישראל: איראן. שתי המדינות הן בנות ברית מוצהרות מאז השתלט על ונצואלה קודמו של מדורו, הוגו צ'אבס, שניתק את קשרי המדינה הדרום אמריקנית עם ישראל, עוד ב-2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. איראן עוקבת בוודאי מקרוב אחר הנעשה בחלקה הצפוני של דרום אמריקה - לא רק מדאגה לידידתה הקרובה, אלא בעיקר מחשש שהיא תהיה הבאה בתור.

הדהוד לאפשרות הזאת ניתן מפיו של הסנטור לינדזי גרהאם, שאמר כי במקומו של המנהיג העליון של איראן הוא היה ממהר להתפלל במסגד. קשה לדעת אם מדובר באמירות סרק או ברמיזות מכוונות. קשה גם להימנע מהפיתוי לערוך השוואה בין שתי המדינות - למרות שיש ביניהן שוני רב. החל מהעובדה ששתיהן נשלטות בידי ממשל דכאני ושנוא, דרך העובדה ששתיהן עשירות מאוד במשאבי טבע ועניות מאוד בפועל כתוצאה מהתנהלות השלטונות, ועד לעובדה שהשליטים בשתיהן מצאו את עצמם על מסלול התנגשות ישיר עם טראמפ, ואף מותקפות בידי הצבא האמריקני.

בינתיים אין סימנים לכך שוושינגטון מתכוונת לתקוף בטהרן. למרות התקוות המוצהרות בישראל, גם אין סימנים לכך שהממשל באיראן עומד בפני קריסה. אמנם האביב הערבי והמהפכות שבאו בעקבותיו (כולל בשנה שעברה בסוריה) לימדו שקשה לחזות מראש התעוררות עממית, אולם הסימנים באיראן - שנאספים בשקדנות יתרה בימים אלה בידי סוכנויות הביון בעולם - מלמדים כי בשלב הנוכחי משטר האייתוללות ממשיך להחזיק את המושכות בידיו.

בימים האחרונים פורסמו בישראל לא מעט ידיעות על כך שאם הממשל בטהרן יהיה עם גבו אל הקיר, הוא עלול לתקוף את ישראל כדי לאחד סביבו את העם האיראני. על צה"ל ומערכת הביטחון להיערך לאפשרות כזאת גם אם סיכוייה קטנים. דומה שיש אינטרס פוליטי מובהק מאחורי הפרסומים האלה, שמטרתם להסיט את השיח לזירה הביטחונית על פני עניינים אחרים - מחוק הפטור מגיוס, דרך פרשת קטארגייט ועד לשטף העדויות המצמררות שנשמעות בימים האחרונים מפיהם של שורדי השבי ששוחררו.

העיסוק הביטחוני צפוי לצוף בימים הקרובים גם מכיוונים נוספים. שובו של נתניהו מפגישתו (המוצלחת) עם טראמפ תלמד בתוך ימים בודדים להיכן נושבת הרוח בשתי זירות הלחימה העיקריות - עזה, שם מבקשים האמריקנים לעבור לשלב ב' למרות שהחלל החטוף רן גואילי טרם הוחזר לישראל; ובלבנון, שם נערך צה"ל מזה זמן להרחבת הלחימה, לאחר שצבא לבנון לא עמד בדד-ליין שהוצב לו לפרק את חיזבאללה מנשקו ולהרחיקו מדרום לבנון.