פירוז כפוי הוא המפתח לסדר אזורי חדש

מאחורי הסוגיות הקונקרטיות שיידונו בפגישת ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא טראמפ, בנוגע לאיראן, לבנון ועזה עומדת שאלת היסוד שמעסיקה את הנשיא האמריקני: כיצד לייצב את הסדר החדש והשברירי במזרח התיכון השסוע. התשובה לכך, במילה אחת, היא פירוז.

"ישראל יודעת שאין ניצחון קבוע במזרח התיכון ולכן אימצה את עקרון 'כיסוח הדשא' בהתמודדותה עם אויביה, אך לא ברור אם הנשיא טראמפ מודע לכך באותה מידה" - כתב ריי טאקייה, חוקר בכיר של "המועצה ליחסי חוץ" (CFR), במאמר עדכני שפרסם במגזין Foreign Affairs, על גישתו של הנשיא האמריקני לאתגרי האזור.

האויב מתעצם

קשה לחשוד בטראמפ שהוא לא מודע לצורך הזה. מי שבחר להתמודד עם אתגרים גיאו־פוליטיים מתוך גישה ריאליסטית ופוליטיקה של כוח, בוודאי מבין את ההכרח ב"כיסוח הדשא" כדי למנוע את צמיחתם מחדש של איומים. את חיפושיו אחר תחליף אחר למדיניות זו אין להסביר ברתיעה מפני מחיריה או סיכוניה. סביר יותר שהוא נובע מהרצון המובן של מנהיגים, בעיקר דמוקרטיים, להגיע לפתרונות בנוסח "תם ונשלם". כאלה שמאפשרים לרשום סיום מוצלח של התמודדות ומעבר לאתגר הבא. מהטעם הזה, נוסחת "כיסוח הדשא" שמציעה גישה הפוכה לכך, קשה לשיווק אפילו בזמנים רגילים, קל וחומר כשרשימת הנושאים הממתינים לטיפול מתארכת והצורך הפוליטי בהצלחות גובר. האתגר העיקרי שעומד בפני נתניהו הוא לשכנע את הנשיא כי למרות חולשותיה, נוסחה זו היא היחידה שמתאימה בעת הזו מול הזירות הפתוחות במזרח התיכון, בדגש על איראן, לבנון ועזה.

הישגיה של ישראל בגיבוי הממשל האמריקני, לאורך השנתיים האחרונות, אמנם הביאו לשינוי במאזן הכוחות האזורי - אך לא היה בהם כדי לקבע אותו לאורך זמן. יותר מכך, בגישתם של אויביה כלפיה, לא חל כל שינוי. המסקנה העיקרית שלהם היתה: עלינו לשמור על הקיים, להתאושש, להתעצם ולהיערך טוב יותר לקראת הפעם הבאה.

ואמנם, לשם כוונו המאמצים. בראש ובראש מצד המשטר האיראני, שפעל להעצים לא רק את יכולותיו שלו, אלא גם את של שלוחיו במדינות האזור. מבלי להזדקק למודיעין, אפשר להניח שמגמות והתהליכים המתוארים ביחס לאיראן ולחיזבאללה, מתרחשים גם בסוריה, בעזה ואצל אויבינו שבשאר הזירות.

העידן הטכנולוגי מקצר את תהליכי ההתעצמות. המעורבות העקיפה של המעצמות שרואות את המאבק האזורי כחלק מהתחרות על הסדר העולמי, מזריקה תשומות נוספות. הכסף מוצא דרכים רבות לעבור מצד לצד תוך עקיפת אמצעי הפיקוח. החיבור הגיאוגרפי לא מסובך בחסות הסיוע ההומניטרי או בהסתרה בתוך ערוצי אספקה לגאליים.

נדרשת פגיעה אנושה

מה ניתן ללמוד מכך לגבי האתגרים באזורינו?

ראשית, כשכבר נלחמים - יש לחתור לפגיעה אנושה ביכולות האויב. בעניין זה כדאי להדגיש: מכה כואבת, אפילו כואבת מאוד - אינה בהכרח אנושה. 

הרצון למנף במהירות את ההישג הצבאי למהלך מדיני, עלול להותיר את האויב עם יכולות שיוריות מספיקות, עם מוקדי ידע או עם תשתיות מספיקות שיאפשרו את שיקומו המהיר. אם כך הם הדברים ביחס לחיזבאללה ולחמאס, על אחת כמה וכמה ביחס לאיראן שבה המשטר האיראני ממשיך לדבוק בשאיפותיו המוכרות.

מלחמתה של ישראל בתמיכת הממשל האמריקני הובילה את המזרח התיכון לנקודה שבה אפשר לחולל שינוי יסודי מהותי. ניתן יהיה להצליח בכך רק אם יושג פירוז אמיתי

שנית, אין "זבנג וגמרנו". כל עוד נשמרת לאויב היכולת להשתקם - הוא יעשה זאת. ההישג מחייב "תחזוק". שיטת "כיסוח הדשא" היא אפשרות אחת. החלופה הפחות טובה היא שיטת הסבבים.

מלחמתה של ישראל בתמיכת הממשל האמריקני הובילה את המזרח התיכון לנקודה שבה אפשר לחולל שינוי יסודי מהותי. ניתן יהיה להצליח בכך רק אם יושג פירוז אמיתי, לא למראית עין. אף אחד מאויבינו לא יתנדב לכך מיוזמתו. אף מדינה "מתווכת" לא תעשה זאת עבורנו. ישראל תצטרך לכפות זאת בכוח. האתגר של נתניהו הוא להביא את טראמפ לתמוך בכך.