הדממה באקווריום בלשכת ראש הממשלה, קודש הקודשים הישראלי, הופרה לא בנפץ של פצצה, אלא ברשרוש של דפי A4 מודלפים. מסמך סודי ביותר, כזה שעיניים ספורות בלבד אמורות לשזוף, עושה את דרכו בנתיבים עוקפים אל צהובון גרמני, רק כדי לחזור לישראל כבומרנג תודעתי. זה לא היה סתם מידע - זה היה "מבצע עיצוב" מהסוג שגורם למנהלי בתי ספר לריגול ממוסקבה ועד לנגלי בוירג'יניה בארצות הברית להנהן בהערכה.
פלדשטיין על העימות עם אוריך: "אם מישהו היה מגלה מסמך שאתה ונתניהו הדלפתם הייתם מגבים אחד את השני"
בעולם הביון, הניצחון האמיתי אינו טמון בהכרח בגניבת רשימת המכולת של האויב. הגביע הקדוש, פסגת השאיפות של כל שירות חשאי, הוא השתלת "סוכן השפעה" בלשכת הקברניט. כזה הלוחש לאוזנו של שותף פעיל בתהליכי קבלת החלטות, לאו דווקא מרגל שאוסף פירורים, אלא אמן אשליות שמעצב את המציאות עצמה.
ממה שהולך ומתחוור בפרשת "קטרגייט", אלי פלדשטיין היה ככל הנראה אותו גביע קדוש קטארי - האיש שהצליח להפיל בפח כתבים מיומנים כניר דבורי ולייצר משבר אסטרטגי מול מצרים בעיצומה של מלחמה קיומית, והכל בשירות נרטיב שכמו נלקח מספר הריגול של ג'ון לה קרה "החפרפרת". אלא שבמקום ביל היידן הגמלוני יש לנו את פלדשטיין.
הקומבינה של "פרי הלנסר"
נתניהו, במקום לשמש כשומר הסף, בחר בתפקיד המשקיף המהנהן. למרות שפלדשטיין "נפל" בבדיקת שב"כ (בין היתר בשל טענות לשימוש בסמים לכאורה), הוא לא נשלח לביתו. במקום זאת, נרקחה "קומבינה" יצירתית שהפכה אותו ליועץ-חיצוני-שאינו-עובד-מדינה-אבל-יושב-בתוך-הווריד-של-קבלת-ההחלטות. בתוך "קודש הקודשים", צמח לו "פרי לנסר" קבלן תודעה מסוכן, שהשקה את הציבור במידע מורעל בעוד המערכת מעלימה עין במקרה הטוב, או משתפת פעולה במקרה הפחות טוב.
כאשר התפוצץ העסק בפברואר 2025, מצופה היה מראש ממשלה בזמן מלחמה להפוך שולחן, לגנות בכל פה ולדרוש פוליגרף קולקטיבי לכל מי שנושם לידו. במקום זאת, קיבלנו את המופע המוכר של "ציד מכשפות". נתניהו לא הגן על ביטחון המדינה; הוא הגן על השיטה.
ההיסטוריה לא משקרת (אבל המנהיגים כן)
בהיסטוריה המודרנית יש כמה וכמה סיפורי "חפרפרות" בלשכה, אך התגובות להן מפרידות בין מדינאים לשרדנים:
בגרמניה 1974, נחשף וולטר גיום, עוזרו הקרוב של הקנצלר וילי ברנט, כמרגל של מזרח גרמניה. ברנט, באקט של יושרה אירופית מיושנת, לקח אחריות והתפטר.
באנגליה בשנות ה-60, פרשת פרופיומו (שר המלחמה שחלק מאהבת עם מרגל רוסי) מוטטה את ממשלת מקמילן.
מאידך בצרפת, בתחילת שנות 2000, בפרשת אנגולה גייט בה היו מעורבים בכירים בלשכת הנשיא פרנסואה מיטראן, כולל בנו, הוא בחר בדרך ה"קיסרית". כשנתגלו מחדליו, הוא לא רק סירב להתפטר אלא האשים את אויביו בציד מכשפות והקים יחידה חשאית למעקב אחר "חורשי רעתו".
קל לנחש באיזה מסלול בוחר נתניהו. הוא כנראה לא ברנט או מקמילן , הוא מיטראן על סטרואידים של רשתות חברתיות.
האניגמה הקטארית
האירוניה היא שקטאר, המממנת הגדולה של חמאס, מעולם לא הוגדרה רשמית כמדינת אויב. בנושא הזה נתניהו מקפיד על עמימות סלקטיבית. מפעם לפעם מפזר ביקורת מתונה על קטאר - בינואר 2024 הוא לחש למשפחות החטופים שקטאר "בעייתית יותר מהצלב האדום", אך בפברואר כבר קרא להן "מרכיב חיוני". הזיגזג הזה הוא הקרקע הפורייה עליה צמחו המדליפים בהמשך.
גם אם נניח שנתניהו לא ידע על המימון הקטארי (לכאורה) של יועציו, השאלה המהדהדת היא: למה הוא לא עצר את הדימום? מדוע ההדלפות הפרו קטאריות שפגעו בביטחון המדינה, לא זכו למענה נחרץ להכחשה גורפת בזמן אמת? התשובה, כנראה, נמצאת במקום שבו האינטרס הלאומי פוגש את שימור השלטון ושם, המציאות תמיד גמישה.
ייתכן שהתיק הפלילי לא יחזיק מים בגלל הגדרות משפטיות יבשות של "מדינת אויב", אבל התיק המוסרי כבר מזמן עלה באש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו