בין גבורה לנרטיב: הסיפור שממשלת אוסטרליה מעדיפה שלא לשאול עליו שאלות

בחוף בונדי שבסידני, נדמה היה שאוסטרליה קיבלה את סצנת הגאולה שלה. אחמד אל-אחמד, מהגר מסוריה ובעל חנות ירקות שכונתית, זינק על מחבל מבוגר בשם סאג'ד אכרם: חטף את נשקו, הציל רבים, והפך בן-לילה לגיבור לאומי.

גיבור מושלם מדי

הרשתות געשו, התקשורת הריעה, וגיוס המונים תרם לו למעלה ממיליון דולר קנדי. אפילו הביקורת כלפי הקהילה המוסלמית בסידני נרגעה קמעה. אוסטרליה חיבקה סיפור פשוט, נקי, מנחם.

אלא שיש בעיה קטנה עם הסיפור הזה. כזאת שמסרבת להתיישר עם הנרטיב. עקבתי בקפדנות אחרי סרטוני הווידאו מכל הזוויות שתיעדו את האירוע. התמונה שעולה מהם מורכבת בהרבה, ומטרידה יותר. כן, אל-אחמד זינק באומץ, וכן הוא חטף את הנשק. אבל במקום לירות במחבל ולנטרל אותו, הוא הניח לו לסגת בבטחה. יתרה מכך:  הוא השעין את הרובה על עץ, ככל הנראה מחשש שיֵחשיד עצמו כמחבל.

האב נסוג ללא פגע, חבר לבנו בגשר סמוך, קיבל ממנו כלי ירי נוסף והשניים המשיכו בירי. אם כך, המהלך נכשל לחלוטין. זה אינו שולל אומץ לב;  אך זה כן מעלה שאלות קשות על תוצאה, אחריות, והסתרה.

כשהנרטיב חשוב מהעובדות

מדוע אני מעלה זאת? משום שהעובדה הזו - פריקת הנשק ללא ניטרול, והמשך הטבח - הועלמה כמעט לחלוטין מהסיקור. התקשורת העדיפה להעלות על נס את היותו של הגיבור מוסלמי. הנרטיב נכבש, ושוב הופנתה האצבע המאשימה כלפי “איסלאמופובים” ושונאי זרים. המציאות, לעומת זאת, שונה לחלוטין. המהלך לא תרם דבר וחצי דבר ואף מעלה שאלות נוקבות.

אוסטרליה, כך לפי נתונים שפורסמו, מובילה כיום בעולם המערבי באירועים אנטישמיים - כ-6.4 אירועים ל-100 אלף תושבים, יותר מבריטניה ויותר מארצות הברית. השלטונות אף מעלימים במכוון אירועים אנטישמיים בטענה שלא ניתן לייחס להם מניע אנטישמי.

הקהילה היהודית הגדולה בסידני - מונה כעת כ-45,000 איש במצב פוסט טראומטי. באוסטרליה התקיימו ההפגנות הפרו פלסטיניות הגדולות בעולם שבהן נישאו תמונות של יחיא סינוואר וחסן נסראללה, ורבים ענדו סרטים ירוקים של חמאס כמעט ללא תגובה ממשלתית.

אוסטרליה הפכה למדגרה של הכלה, קבלה ולעיתים עצימת עיניים. במקרה של הפיגוע בחוף בונדי בסידני אמנם לא התקבלו התראות קונקרטיות לפני הפיגוע, אך רמת האבטחה הייתה מבישה, והשוטרים המעטים בשטח נהגו לפי עדויות בפחדנות.

הרבה תהיות וסימני שאלה

אחת השאלות המרכזיות נותרה פתוחה: האם יד חיצונית עומדת מאחורי האירוע, או שמדובר בהתארגנות מקומית בלבד של אב ובן שטופי אידיאולגיה ג'יהדיסטית. כאן צצים נתונים מפתיעים. מסתבר שהאב והבן נסעו לפיליפינים בתחילת נובמבר, ושהו כמעט חודש באי מינדנאו המוסלמי.

עובדי המלון העידו על התנהגות משונה: מזוודות גדולות, יציאות קצרות מהמלון, שלושה שבועות של כמעט הסתגרות חסרת פשר. להזכיר: מינדנאו נשלט בעבר בידי הארגון הג’יהאדיסטי אבו סייף, שהוכרז רשמית כמפורק במרץ 2024 אך שרידיו, כך מודים גם השלטונות - עדיין קיימים.

לאיראנים היו בעבר קשרים הדוקים עם הארגון, ובתחילת שנות ה-2000 הצליח המוסד לסכל פיגוע ענק אולי הגדול ביותר אי פעם. פרי שיתוף פעולה איראני-חיזבאללאי-אבו-סייפי. התכנון היה הטבעה סימולטנית של שלוש ספינות קרוז על אלפי תיירים בסינגפור ופיצוץ שגרירויות ישראליות ואמריקאיות בדרום-מזרח אסיה.

מעניין לציין שמודוס האופרנדי אז היה דומה להפליא למה שראינו כעת: הגעה לאי, שהות ממושכת במלון, רכישת אמצעים, ויציאה ליעד. אין בכך בהכרך הוכחה לקשר איראני דומה כיום, אך יש בהחלט סימנים שדורשים בדיקה יסודית ורצינית.

אני מניח ששירות הביטחון האוסטרלי, ASIO, ישתף פעולה עם המוסד בפענוח הפיגוע. ASIO, הוא שירות מקצועי - אך מוגבל. זאת בשל רגולציות נרחבות בתחום זכויות הפרט, רגולציות שסירסו במידה רבה את יכולותיו - לנטר ולפעול נגד התארגנויות.

אוסטרליה ומערב אירופה נותרו מאחור

צריך להביט במציאות ביושר בתחום ההומניזם - אוסטרליה ומערב אירופה נותרו מאחור. במקום להשלים מהפכה מחשבתית אמיתית, הם החליפו את הדוגמטיות הדתית של ימי הביניים בסובייקטיביות מתמשכת, שבה האמת היא עניין של תפיסה אישית ולא של עובדות. מ"האמת" הזאת צמחו במערב הרבה אסונות. היהודים היו תמיד קורבנותיהם הראשונים.

ייתכן שהפיגוע המחריד יחולל את רעידת האדמה הנדרשת באוסטרליה, ובתקווה גם בעולם המערבי כולו. כי בסופו של דבר, אומץ לב הוא מעלה. אבל אמת, אחריות, ושאלת השאלות: מי מרוויח מהנרטיב - הן תנאי יסוד לביטחון.

טקסים מתקיימים ברחבי אוסטרליה, אך מה שדרוש באמת הוא ללקט את נקודות האור מהכלים הישנים כדי לעשות תהליך תיקון אמיתי ולא רק לנפנף בשברים.