ישראל בסכנה להסלמה בשלוש זירות - אבל את הממשלה מעניין בעיקר דבר אחד

שלוש זירות לחימה מיידיות מחייבות את צה"ל לפעולה, ועוד אחת בפוטנציה. בכולן קיימת אפשרות להסלמה, אם כי במידת נפיצות שונה ועם השלכות שונות על הזירות האחרות. בסוף השבוע פעל צה"ל בשלוש הזירות - יהודה ושומרון, עזה ולבנון. באחרונה, הלבנונית, דווח על המשך תקיפות של פעילים ותשתיות של חיזבאללה, כאשר אתמול הושמדו גם כמה משגרים שכבר הוכנו לשיגור.

לא ברור אם המשגרים האלה הוצבו כחלק מהמאמץ הכללי של חיזבאללה לשקם את יכולותיו הצבאיות, או כהיערכות לתגובה בטווח - זמן קצר יותר על פעילות יזומה אפשרית של צה"ל.
בשבועות האחרונים דווח כי ישראל נערכת לפעולה נרחבת בדרום לבנון, על רקע חוסר יכולתו (או מוכנותו) של צבא לבנון להשתלט על השטח.

אתמול אמר הרמטכ"ל הלבנוני, רודולף היכל, כי הפעילות מתקדמת כמתוכנן, אולם בישראל מצביעים על כך שחיזבאללה פועל מהר יותר בשיקום תשתיות ומחייב את ישראל להגיב עצמאית. נדמה שיש בפעילות הישראלית הזאת גם ניסיון להפעיל לחץ על ממשלת לבנון - באמצעות ארצות-הברית וצרפת - תוך איום בחידוש המלחמה.

גובים מחיר מחמאס

בזירה השנייה, העזתית, מנצל צה"ל הפרות של חמאס להסכם הפסקת האש כדי לגבות מחיר מהארגון. אם בתחילה היו התגובות ממוקדות - מחבלים שחצו את הקו הצהוב חוסלו - כעת משמש כל אירוע כזה עילה גם לתקיפות נרחבות יותר (אתמול חוסלו פעילים בדרגי ביניים בזרוע הצבאית של חמאס). הטענות הפלשתיניות כי ישראל מנסה לפוצץ את ההסכם נשמעות מופרזות למדי בעת הזאת, ונראה שישראל מבקשת לדחוק את הארגון לקיים את ההסכם כלשונו, כשברקע עדיין מוחזקים בעזה שלושה חטופים חללים.

ישראל לא תסתכן בחזרה ללחימה ללא אור ירוק ברור מהאמריקנים. הנשיא טראמפ מאוהב בינתיים בהסכם - בשלהי השבוע שעבר אירח בלשכתו את החטופים החיים ששוחררו - וכבר פועל במרץ לקדם את השלבים הבאים שלו, לרבות הסכמים כלכליים חסרי תקדים עם סעודיה, קטאר וטורקיה, שלחלקם השלכות מרחיקות לכת על ישראל. בירושלים מבקשים לנצל זאת להפעלת לחץ על חמאס ועל פטרוניו בדוחא ואנקרה, אם כי בשונה מהמודל הלבנוני נראה שמרחב הפעילות הישראלי אינו בלתי מוגבל.

הזירה השלישית, ביהודה ושומרון, נדמית כרגע כנפיצה מכולן, על רקע עלייה חדה במאמצי הטרור הפלשתינים ובאירועים אלימים - חלקם טרור של ממש - מצד קיצונים יהודים. צה"ל ושב"כ נדרשים להפנות קשב גובר לזירה הזאת, שהשלכותיה נרחבות מאשר המרחב הגיאוגרפי שלה: האירועים בה עלולים להקרין על כל הזירות האחרות, ולהבעיר אותן, ויש להן גם השלכות מדיניות נרחבות. בשבוע שעבר הכריזו אמנם ראש הממשלה ושר הביטחון כי יפעלו בתקיפות לבלימת האלימות של יהודים, אולם גורמים בכירים מעידים כי הצעדים שננקטים בשטח "מעטים ונרפים" מדי. לדבריהם, מדובר ב"משחק באש", שעלולה לצאת מכלל שליטה.

איראן מתחמשת מחדש

ברקע הפעילות בשלוש הזירות האלה מתחדד העניין הישראלי בנעשה באיראן. אם לשפוט לפי דיווחים שונים בתקשורת הבינלאומית, נדמה שחמישה חודשים לאחר סיומה של מלחמת איראן הראשונה מתקרבים הצדדים אל מלחמת איראן השנייה. ישראל מוטרדת במיוחד מהאצת המאמץ האיראני לייצור טילים (דווח כי איראן כבר מחזיקה בכמות טילים זהה לזאת שהיתה ברשותה ערב המלחמה), וכן מסירובה הנמשך לשתף פעולה עם הוועדה לאנרגיה אטומית בנוגע לתכנית הגרעין שלה.

הישרדות והשתמטות

העיסוק הביטחוני האינטנסיבי הזה לא צפוי לפחות משמעותית בתקופה הקרובה. המינונים אולי ישתנו, אבל האתגרים ייוותרו ויחייבו את מערכת הביטחון לפישוק רחב ומורכב. על הרקע הזה בולטים עוד יותר מאמציה של הממשלה לקדם את חוק ההשתמטות מגיוס, שעומד בניגוד מוחלט לצרכי צה"ל והחברה הישראלית ומבליט את בחירתה של הממשלה באינטרס המיידי שלה על פני האינטרס ארוך הטווח של המדינה ואזרחיה.

הדברים משתקפים גם בסקר שערך המכון לדמוקרטיה, שאת עיקריו מביאה לילך שובל בעמודים הבאים. הם עומדים ברקע האמון הנמוך שיש לציבור בממשלה, שנתפסת גם כמי שחומקת מאחריותה למחדל 7 באוקטובר. זאת, בניגוד לצה"ל, שממשיך ליהנות מאמון גבוה של הציבור, אך צריך להיות מוטרד מהירידה באמון במפקדיו ובעיקר בתחקירים שביצע. ועדיין, צה"ל נתפס בציבור הישראלי כשמורת טבע: כדי שיישאר כזה עליו לבצע חריש מבית, אבל גם לדרוש מהממשלה להפסיק את הפעולות להחלשתו.