בציון העשורים העגולים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, היו לא מעט מומחי צבא ומודיעין שהטילו את האחריות ואף את האשמה על מותם של קרוב ל-2,600 לוחמים על האלוף אלי זעירא. הדם על ידיו, שמעתי שניים שנחשבים למומחים, אחד איש אקדמיה ידוע והשני היה בעצמו קצין בכיר באמ"ן.
7 באוקטובר שינה את ההשקפה על תפקודו של אלי זעירא שנפטר ביום שישי בגיל 97. בגיל 20 הוא היה אחד המפקדים הלוחמים שהגיבו מהר ובצורה מאוד אפקטיבית כאשר נודע לפלוגת הפלמ"ח שחנתה בקיבוץ שכן, שקיבוץ טירת צבי מותקף.
זעירא סיפר לי איך הגיעו והספיקו לקצור בשדה את חיילי קאוקג'י שהסתערו על המשק הדתי המבודד. יחסית, הם הגיעו בזמן כדי לסייע לחברי המשק שהדפו בעצמם חלק מהמתקפה. אך אישיותו של זעירא תהיה כרוכה לעד בנושא ההתרעה המודיעינית של אוקטובר 1973. הוא משך אש בגלל הביטחון העצמי המופרז שלו וקורטוב היהירות שנשפכה ממנו. אבל מי היה מקבל ברצינות טענה של שר ביטחון או ראש ממשלה שהדפו האשמות נגדם בנימוק המגוחך: אבל ראש אמ"ן אמר לי! ראש אמ"ן ב-73' מסר את כל המידע שהיה בידי אמ"ן לידי הדרג המדיני המחליט. אבל צירף את הערכתו הצורבת בזכרון: הסבירות למלחמה נמוכה.
זעירא היה מאותם אנשי צבא שלא מגלגלים את האחריות הפיקודית שלהם כלפי מעלה אלא מנצלים את סמכותם כדי לפעול בעצמם. זאת התכונה שמשה דיין אהב אצלו ומאז אמצע שנות החמישים הוא קירב אליו את הקצין המוכשר והתוקפני עוד לפני שמלאו לו שלושים. זעירא היה מפקד גדוד בגבעתי שפתר בעיות בגבול ובהמשך מינה אותו דיין לראש לשכתו. לאחר עידן אריק שרון בחטיבת הצנחנים, אלי זעירא קיבל את הפיקוד על החטיבה. באותה תקופה הוא הושאל למוסד ושירת באתיופיה משם סחב איתו את מחלת המלריה שקיננה אצלו כל החיים. בימי הישורת האחרונה שלפני 6 באוקטובר 73' התפרצה אצלו המחלה מחדש.
זעירא תמיד היה פעלתן ורצה להיות במוקד הקדמי של העניינים. זאת הסיבה שהיה משהו מוזר בכך שבשבוע שלפני פרוץ המלחמה הוא נשאר באזור הקריה, במרכז. מאז שנת ה-30 למלחמה, הוא נהיה פתוח לראיונות, לתשאול, למחקר – גם של אנשים שלא הכיר קודם.
בכמה שיחות שהיו לי איתו לאורך העשור השני של המאה, הצגתי לו את הסתירה הזאת: טענתי בפניו שהאלוף זעירא של 1970 עשה שמיניות באויר בוושינגטון כדי להציג את המציאות המודיעינית בפני הקברניטים האמריקנים כאשר היה ברור שהמצרים מפירים את הסכם הפסקת האש של מלחמת ההתשה. למה האלוף זעירא של 73' לא יורד לסיני לתצפת בעצמו על הנעשה בגדה המערבית של התעלה? זעירא הודה שאין לו הסבר לזה – אולי משום שלא רצה לאשר לעצמו ממרחק השנים ימי מחלה שריתקו אותו לביתו בצהלה.
כשהגעתי לביתו הסתקרנתי כי בנייתו הגיעה שלא בטובתו בתחילת שנות ה-70 לכותרות. במונחי התקופה הרושם היה שמדובר בווילה מפוארת. אז אכן זה בית מעוצב יפה – בעיקר מבפנים, אבל זה לא מפואר ומנקר עיניים.
מעבר לבעיית ההתרעה, החוקרים התמקדו בשני אירועים מודיעיניים שהוא אחראי להם: האחד הוא "האמצעים המיוחדים", הופעלו או לא הופעלו ולמה לא הופעלו. השני הוא מברק ששיגר מקור ידוע במוסקבה ובו התרעה ברורה למלחמה; לאמור, שבריחת היועצים הרוסים ומשפחותיהם נובעת מהסיבה שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה נגד ישראל. המברק הופץ ביום שישי לפנות ערב אבל הגיע לידיעת הרמטכ"ל רק למחרת בבוקר 6 באוקטובר.
אל"מ ניסים סלומון ז"ל ממחלקת היסטוריה סיפר לי כי נכח בלשכתו של זעירא בשעות הצהרים של יום הכיפורים. פתאום זעירא זינק מכסאו ויצא בשעטה לבור. הוא שאל בכיר מסביבת הרמטכ"ל שהיה שם: מה קרה?! "פרצה המלחמה", היתה התשובה.
בשנה האחרונה הוציא אבירם ברקאי ספר שיחות עם זעירא על צמד המחדלים 73-23. כשהספר יצא, זה היה הדבר האחרון על סדר היום. מי רוצה לשמוע שוב את זעירא. כשקראתי בו בעקבות מותו, הגעתי למסקנה שבכל זאת יש בו כמה קטעים שחשוב מאוד לקרוא.
זעירא, על אף גילו, היה מסר מהלך מהימים שצה"ל הקפיד על משמעת מבצעית וכוננות; היה לו שכל ישר, הוא התבטא בבוטות על הנקודות הגורליות. להשקפתו, ב-7 באוקטובר נעשו "טעויות מבצעיות של בור צבאי שלא יודע מה זה היסטוריה צבאית... אין עוד מקום בעולם שככה בונים חומה. שככה נותנים לאויב להתקרב לחומה. שלא מקפידים על כוננות עם שחר. שעושים הדממה. מושג שאני חושב שלא קיים בשום צבא בעולם, בטח לא צבא שמוקף אויבים. הדממה מתאימה לצבא שהאפסנאי הראשי הוא המפקד שלו, ומכיוון שכך הוא כבר החליט שהאויב לא יתקוף בחגים כשמחצית הכוח בחופשת הדממה, ומה שבעיקר מוביל את שיקוליו זה מה נדרש כדי לחסוך בכסף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו