מאז ראשית שנות ה־90 התחייבה ארצות הברית להבטיח את היתרון הצבאי־איכותי של ישראל במזרח התיכון. אותו עיקרון, שנוסח בתקופת ממשל קלינטון ולאורך השנים נחתם מחדש על ידי ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים כאחד, היה מעין קו אדום בלתי כתוב: ישראל תקבל מערכות מתקדמות יותר, מדויקות יותר, ומוקדמות יותר מכל מדינה ערבית, גם אם אותה מדינה מוגדרת “ידידותית”.
השבוע עשוי קו אדום זה לעמוד במבחן הגדול ביותר שלו זה עשורים, עם ביקורו המתוכנן של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בוושינגטון וקבלת האישור האמריקני הצפוי לעסקת ה-F-35 לממלכה.
האמריקנים ראו בסעודים מאז ומתמיד שותף אסטרטגי חשוב, אך רעיון אספקת החמקן - מטוס הדור החמישי היחיד שמופעל על ידי מדינה כלשהי במזרח התיכון (ישראל) - נתפס עד לאחרונה כקו שמוטב לא לחצות. הסיבה פשוטה: ה-F-35 איננו עוד מטוס קרב. הוא פלטפורמה מודיעינית, תקיפתית ואלקטרונית שמאפשרת חדירה אל מרחבים שלא היו עבירים בעבר, והוא מקור לעוצמה ביטחונית, דיפלומטית ואסטרטגית לא רק בזירה המקומית אלא גם במאזן הכוחות האזורי הרחב.
החמקן נכנס לשירות חיל-האוויר הישראלי כתוצאה מתהליך ארוך, מורכב ולעיתים גם רגיש מבחינה מדינית. אף שה- F-35 נולד כפרויקט בינלאומי רחב היקף בהובלת ארצות הברית בשםJSF-Joint Strike Fighter ישראל לא נכללה בקבוצת המדינות הראשונות שהשתתפו בו.
הסיבה העיקרית לכך הייתה שהאמריקנים בחנו בזהירות את השילוב בין שותפות תעשייתית לבין רגישות ביטחונית: ישראל לא הייתה יצרנית במסגרות נאט״ו, והייתה ידועה כמדינה שמבצעת התאמות עומק כמעט לכל פלטפורמה אווירית שהיא רוכשת. מבחינת וושינגטון, היה צורך לבחון היטב האם דרישות ההתאמה הישראליות לא יסכנו רכיבים טכנולוגיים עדינים במיוחד. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר תהליך ממושך של תיאומים חשאיים ומנגנוני הגנה טכנולוגיים, הצטרפה ישראל כשותפת רכש מיוחדת ולא כחברה מלאה בקואליציית ה־JSF.
הנשיא האמריקני שאישר למעשה את מכירת החמקנים לישראל היה ג’ורג’ וו. בוש. ממשלו קיבל את ההחלטה העקרונית לאפשר לישראל רכש של מטוס דור חמישי, מתוך הבנה שהעלייה באיומים האזוריים - ובהם איראן - מחייבת שלישראל יהיה יתרון איכותי משמעותי. ההסכם בפועל נחתם בתקופת ממשל אובמה, שהמשיך את המדיניות הזו ונתן אור ירוק להזמנה הראשונה. ישראל הייתה אמנם מחוץ למעגל המדינות שתרמו לפיתוח הכלי, אך הפכה ללקוח הראשון בעולם שקיבל את אישור וושינגטון להתאמות ישראליות עמוקות במערכות האוויוניקה, הלוחמה האלקטרונית והקישוריות.
האדיר הראשון נחת בישראל ב־12 בדצמבר 2016 בבסיס נבטים, בטקס שהבהיר יותר מכל את משמעות הרכש הזה עבור ישראל. לראשונה ניתן בידי חיל-האוויר מטוס המסוגל להיכנס לכל נקודה במזרח התיכון כמעט ללא התרעה, לייצר מודיעין עצמאי ולבצע תקיפה מדויקת ברמת שרידות גבוהה מזו של כל כלי אחר. הוא העניק לישראל יתרון שאינו רק טכנולוגי אלא גם תפיסתי: חיל האוויר עבר מעידן שבו עליו "לפרוץ" את מרחב האויב לעידן שבו הוא מסוגל לפעול מתוכו בנוחות יחסית.
מאז 2016 הגיעו לישראל שלושה סבבים של מטוסים. כיום מונה צי האדיר הישראלי כ־36 מטוסי F-35 המשובצים בטייסות בנבטים. ממשלת ישראל כבר אישרה רכש נוסף של 25 מטוסים, שיביא את הסד״כ ליותר מ־60 כלים. יש גם דיונים על הרחבה נוספת בהמשך העשור, בין השאר כדי להבטיח מענה לאיומים חדשים והחלפת חלק ממטוסי הדור הרביעי הוותיקים.
השילוב בין גמישות מבצעית, יכולת חמקנות, התאמות לוחמה אלקטרונית ישראליות ייחודיות והשתלבות טבעית במערכות השליטה הלאומיות יצרו מציאות חדשה: החמקן אינו עוד רכיב בחיל האוויר אלא שכבת על שמעניקה לישראל חופש פעולה שאיש בזירה לא מחזיק, וממשיכה לעצב את תורת הלחימה הישראלית גם היום.
בישראל, במיוחד לאחר מלחמת עם כלביא, משמעות התהליך הזה ברורה עוד יותר. במערכה שארכה 12 ימים ונפרשה על פני אלפי קילומטרים, ה-F-35 היה הכלי ששינה את כללי המשחק. הוא אפשר חדירה עמוקה לתוך מרחב איראני רווי מכ"מים, סוללות טילים ויכולות לוחמה אלקטרונית ללא צורך בפתיחת ציר באמצעות גל תקיפות מקדים. הוא סיפק מודיעין בזמן אמת, מיזוג חיישנים שמייצר תמונת קרב רציפה, ויכולת תקיפה כירורגית של מטרות מהותיות לתוכנית הגרעין - וכל זאת תוך שמירה כמעט מוחלטת על חמקנות. טייסים ישראלים תיארו כיצד ראו את מערכי ההגנה האיראניים “מתעוררים”, אם בכלל, רק לאחר שהפגיעה כבר הושלמה. זה היה רגע שהמחיש עד כמה הכלי הזה משנה מציאות, ועד כמה היתרון הישראלי עליו אינו רק טקטי אלא מהותי.
כאן בדיוק טמון החשש הישראלי. אם סעודיה אכן תצטרף למועדון המצומצם שמחזיק בחמקן האמריקני, המשמעות איננה רק עוד מטוס מתקדם באזור; מדובר בשינוי בבסיס מאזן הכוחות. לא משום שסעודיה היא מדינת אויב, היום היא נתפסת כשותפה אסטרטגית פוטנציאלית, אלא משום שהיתרון האיכותי הוא משאב שחייב להישמר לאורך זמן, במיוחד באזור שמאזן הבריתות בו יכול להשתנות בתוך שנים ספורות, אם לא חודשים.
ישראל זקוקה לעומק טכנולוגי ייחודי, כזה שלא ניתן לסגור בפער של שנתיים או שלוש. ואם סעודיה אכן תצויד בחמקן, תהיה זו הפעם הראשונה שבה מדינה ערבית תקבל גישה לדור טכנולוגי שוויוני לזה של ישראל. בעבר, סעודיה ביקשה – וקיבלה מטוסי איוואקס ומטוסי F-15 מארה"ב, אולם ישראל הצליחה להטיל מגבלות מסוימות על המטוסים הסעודיים, ובכך להותיר בידה יתרון טכנולוגי.
התומכים במהלך טוענים כי ישראל מחזיקה ביתרון של שנים ארוכות על פני כל מדינה שתיכנס כעת לעסקה. הם מזכירים את ניסיונה המבצעי הרחב, את התאמות החומרה והתוכנה הייחודיות שבצעה, ואת היכולות המשלימות - מודיעין, תקשוב ויכולת לוגיסטית שמדינות אחרות עדיין רחוקות מלהחזיק. מנגנוני QME (הבטחת יתרון טכנולוגי) הם מזכירים, אינם נשחקים ביום אחד. אך מנגד, יש בישראל מי שמזהירים שהפערים הללו אינם מובנים מאליהם. טכנולוגיה היא עניין דינמי, ומרגע שהדלת נפתחת קשה להחזיר אותה לסגירה מלאה.
במציאות זו, ביקורו של בן סלמאן בוושינגטון הופך לאירוע ראשון במעלה. החלטתו של הנשיא האמריקני לא תאשר רק עסקה - היא תגדיר את קווי המתאר של עליונות אווירית במזרח התיכון בעשור הקרוב. העובדה שבישראל משתמשים בדוגמאות ממלחמת עם כלביא כדי לאמוד את משמעותו של החמקן רק מחדדת את המתח: ישראל יודעת טוב מאוד מה ה- F-35מאפשר לה לעשות. היא יודעת גם מה יקרה ביום שבו היכולות הללו יגיעו לידי שכנה גדולה, עשירה ושאפתנית.
כך או כך, הדיון איננו על סעודיה. הוא על ישראל, על מחויבות אמריקנית ארוכת שנים, ועל השאלה האם עידן הבלעדיות הישראלית בתחום החמקנות עומד להגיע לסיומו - או שמא וושינגטון תמצא את הדרך לשמר את המדרגה הנוספת שעליה נשענת מדיניות הביטחון הישראלית כבר שלושה עשורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו