שני יקומים מקבילים התקיימו אתמול (ראשון) באותו הזמן, באותה המדינה. ביקום אחד, בלשכת הרמטכ"ל בקריה בתל-אביב, סיכם צה"ל תהליך שיקוף עצמי עמוק, יסודי ובלתי מתפשר, ולקח על עצמו את האחריות למחדל 7 באוקטובר ואת החובה ללמוד ולתקן. ביקום האחר, במליאת הכנסת בירושלים, נמנע ראש הממשלה מנטילת אחריות כלשהי לאותו המחדל שקרה במשמרתו, ואף הבהיר כי אין בכוונתו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק אותו.
יהיו שיאמרו שזאת בדיוק כוונתו של נתניהו: להותיר את צה"ל עם האחריות כולה. לקוות שהזמן יעבור, והציבור יתעייף או ישכח, והחקירה הלאומית מחויבת המציאות תתייתר מעצמה משום שהאחריות כבר נלקחה. אלא שדווקא תחקיר-התחקירים הצבאי שפורסם אתמול מלמד עד כמה ועדת חקירה ממלכתית מחויבת המציאות.
הליקויים שנמצאו בו רבים, אבל הם חסרים מאוד בהיעדר בדיקה מתבקשת של הממשק בתוך מערכת הביטחון (בין צה"ל לשב"כ ולמשטרה) ובינה לבין הדרג המדיני - שבלעדיהם לא ניתן יהיה לבצע את התיקון הלאומי המתחייב שימנע מחדל דומה בעתיד.
מה שפורסם אתמול אינו תחקיר במובן הפשוט של המילה. הצוות בראשותו של אלוף (מיל') סמי תורג'מן לא התחיל את התהליך מחדש, אלא בחן את מה שכבר נעשה ב-25 תחקירים עיקריים. מטרת עבודתו היתה כפולה: לוודא שהממצאים והמסקנות מדויקים כדי שיהיה לצה"ל מצפן מכויל לעתיד, ולשים עליהם חותמת שתחזק את אמון הציבור בצבא כגוף שמתחקר ומפיק לקחים.
תורג'מן ביצע שני מהלכים חשובים שייחדו את עבודתו. הראשון, בחינה מדוקדקת של כל-אחד מהתחקירים, תוך צביעת מקצועיותו: ירוק, כמוצלח ואמין; כתום, ככזה שדורש שיפורים; ואדום, כלקוי שאפשר וצריך לבצעו מחדש. השני, אינטגרציה רוחבית בין כלל התחקירים, שעד כה נבחנו בנפרד זה מזה, וגיבוש מסקנות שמאפשרות לראשונה לבחון את הכשל לא רק בהסתכלות על כל גוף בפני עצמו אלא במבט מגבוה על צה"ל כולו.
הממצאים שתורג'מן הציג אתמול למטה הכללי (ובחלקם גררו דיון סוער בין האלופים) אינם מפתיעים. שורתם התחתונה ידועה מעצם התוצאה: כישלון בהרתעה, כישלון בהתרעה, כישלון בהגנה. בזו אחר זו קרסו כל הרגליים של תפיסת הביטחון של ישראל. אפילו הרגל הרביעית, ההתקפית, גמגמה במשך שעות ארוכות משום שצה"ל לא היה ערוך לתת מענה למתקפת-פתע בהיקף כזה.
לכאורה די היה בגורם אחד, במקום אחד, ברגע אחד, כדי למנוע את האסון, אבל זאת מסקנה שגויה: שורש הכשל שעליו מצביע תורג'מן עמוק מאוד ורחב מאוד, ועיקרו תפיסתי-קונספטואלי. הוא חוצה אגפים, זרועות ופיקודים, וכמובן מפקדים. גם אם 7 באוקטובר היה נמנע ב-7 באוקטובר הוא היה קורה במועד אחר, כי המערכת לא רק נרדמה נקודתית בשמירה – היא היתה שרויה בתרדמת עמוקה וארוכת שנים.
כעת יידרש צה"ל להפקת הלקחים. יהיו שיטענו שדי בכך: אם יהיו יותר מקורות מודיעיניים בעזה (ובזירות אחרות), יותר טנקים על הגדרות, יותר מפקדים בחמ"לים - האסון הבא יימנע. הסתפקות בכך תהיה גם היא מסקנה שגויה. צה"ל אינו חי ביקום נפרד. מעשיו הם המשכה של מדיניות הממשלה. בלי שיהיה שלם - בתחקור, בלמידה המערכתית, בהטמעת הלקחים - לא תהיה תעודת ביטוח לביטחון הלאומי.
הממשלה, כאמור, נמנעת מכך. הרמטכ"ל זמיר סיפק לה אתמול דלק כפול: פעם אחת כשנטל (בדין) את האחריות על כשלי צה"ל; פעם שניה כשאמר שנדרש להקים "ועדת חקירה חיצונית, מערכתית, רב-תחומית, אינטגרטיבית". הימנעותו משימוש במילים "ועדת חקירה ממלכתית" - שבהקמתה תמך בעבר - מלמדת שזמיר בוחר את מלחמותיו מול הדרג המדיני, אבל עשוי להותיר את מדינת ישראל, ואת צה"ל בתוכו, ללא תשובות מספקות למלחמה החשובה יותר.
זמיר, מכולם, יודע שבמובנים רבים ישראל למדה את הלקח, אבל במובנים קריטיים אחרים לא. תהליך קבלת ההחלטות אתמול גרוע מכפי שהיה ערב ה-7 באוקטובר, הקבינט מתפקד חלקית והמטה לביטחון לאומי נוכח-נפקד. צה"ל (ושב"כ) הם היחידים שבאמת מתאמצים להפיק לקחים: האחראים התפטרו והלכו, התחקירים בוצעו, והמסקנות יוטמעו.
מהסיבה הזאת, טוב יעשה הרמטכ"ל אם יימנע מהדחתו של ראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר. הליקויים בתפקודו כראש חטיבת המבצעים בשבת ההיא היו אמנם משמעותיים, אבל הזמן שחלף, הצלחתו בתפקידו הנוכחי וחולשת המטכ"ל מחייבים יציבות. זה אולי יעצבן כמה פוליטיקאים, אבל הם האחרונים שיכולים לומר על-כך מילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו