יורים מילים במקום כדורים: פרשת הפצ"רית היא מחלה כרונית ששורשיה עמוקים

פרשת הפצ"רית שהתפטרה איננה עוד דרמה תקשורתית היא בבואה סדוקה של מערכת צדק שאיבדה את המצפון שלה. מחלה כרונית, ששורשיה נטועים עמוק בלב הממסד הצבאי המשפטי.

הכל החל ב"חטא הקדמון" של בני גנץ כרמטכ"ל, כשהסכים – בשם "הפרדת רשויות" למסור את כפיפות התביעה הצבאית לידי היועמ"ש והפרקליטות האזרחית. הם המנחים הם המפקדים לרמטכל לשר הבטחון אין כל סמכות פיקודית. מיותר לציין כי אין לזה אח ורע באף מדינה דמוקרטית בעולם התביעה תמיד כפופה לצבא או במספר מקרים לשר ההגנה ולדרג המדיני. למעט מקרה חריג אחד-אוקראינה..מאז, גוף שהיה פעם עמוד תווך של אחריות לוחמת וממלכתיות, הפך לישות משפטית מנופחת ומנותקת, שאינה כפופה עוד לא לרמטכ"ל ולא לרוח הצבא. היא חיה בעולם משלה מנותקת מהאבק, מהשטח ומהאמת.

ב-27 מאי 2024 הצהירה הפצ"רית בגאווה כי עשרות מקרים (מעל 70) של חשדות לעבירות פליליות במהלך מלחמת חרבות ברזל נגד חמאס, כבר נמצאים בחקירה. יותר מ-70 לוחמים שחרב עולמם עליהם ועל משפחותיהם. חלקם נאלצים לשכור שרותי עורכי דין, עוברים עינויי דין ומכל הטוב הזה. כעבור שנה וחצי הוגשו רק־15 כתבי אישום נגד חיילים על רקע המלחמה (רובם בעבירות רכוש/שלל ונשק, לא על אירועי הרג אזרחים).

עד קיץ 2025, ארגון AOAV בחן 52 תיקים שישראל דיווחה עליהם בפומבי, ומצא כי 88% נסגרו ללא ממצא פלילי או נותרו ללא הכרעה. אחד מהם נחשו: שדה תימן. במונחי עלות תועלת מדובר בכשלון חרוץ של הפרקליטות הדורש בדיקה ובירור. מתן תקן דרגת אלוף לעומד בראש מערכת כזו הוא אות קלון, לא אות הצטיינות; עיטור של חוסר מידה, לא של מצוינות.

אני באמת רוצה להאמין שהפצ"רית לא הייתה שותפה ל"בישול" ההקלטה המפלילה: זו שנערכה, נחתכה ובוימה לכאורה בטרם הועברה לגיא פלג. כן, אם היה שימוש מופרז בכוח זה היה חייב להיחקר (אגב מתרחש יום יום ביומו בבתי כלא ברחבי העולם) ואם יש צורך - להעמיד לדין. אך כאן חזינו בפיברוק קלטת, בישולה, הוצאתה לטלוויזיה וזיהום החקירה. תוך הוצאת דיבת החיילים כאנסים (בהמשך נאלצה התביעה למחוק את הסעיף הכי חמור והכי מהותי כשהסתבר שלא היה לזה בסיס עובדתי, אך הנזק העצום כבר נעשה). גם אם לא היה לפצ"רית יד בבישול, אין בכך להפחית מאומה מעומק הריקבון הטיוח והשקרים. כי כאשר מערבבים את הדלי בחומר הראיות, אפילו הבאר הכי צלולה מתמלאת בבוץ סמיך של כוונות זדוניות.

חמור מכל הוא הטיוח המתמשך. נשיא ארצות הברית ניקסון התפטר בבושת פנים לא על פרשת ווטרגייט אלא על הטיוח. שנה תמימה של "שקרים שסיפרה לי הפצ"רית" כלפי הדרג המדיני והצבאי. היא שיקרה בעזות מצח לגלנט, כ"ץ, הרמטכ"ל זמיר ומעל לכל השקר המעוגן במסמך כלפי בג"ץ. כך נטוותה רשת צפופה של הונאה מוסדית, שבה עלילת דם על חיילים ( אונס אמרנו?) הפכה למסמר המרכזי לראייה משפטית לגיטימית.

ואי אפשר בלי ניגוד העניינים בפרשת גלי בהרב מיארה ובנה, לכאורה סגירת תיק האפוד הקרמי שלכאורה גנב בנה של היועצת. יש לבדוק אם אין מדובר ב"שגיאה" או ב"חוסר שיקול דעת" אלא בשחיקה מוחלטת של קו הגבול בין דין לצדק. יש לחקור מה באמת ידעה היועצת המשפטית לממשלה והאם לא הייתה היא עצמה חלק מהקנוניה. במאמר מוסגר אני מאמין שלא, אך חובה לחקור.

אם הדברים יתבררו כנכונים, הרי שמדובר בעבירות חמורות ביותר דינן מאסר, של לפחות 7 שנים. אך החמור באמת הוא הפצע שפעור באמון הציבור. הפצ"רית אולי התפטרה, אך השיטה עודנה יושבת בכיסא. נדרש זעזוע יסודי, לא קוסמטי: השבת הכפיפות לרמטכ"ל, מינוי קצינים עם רקע קרבי לתפקידים בכירים בפרקליטות, שיבה לפרופורציות: תקן אל"מ לפרקליט הצבאי וטיהור יסודי של תרבות משפטית שראתה בחיילנו יעד ובנייר אלוהים.

הפרקליטות הצבאית של ימינו אינה רואה לוחמים, אלא תיקים; לא דם, יזע ודמעות אלא סעיפים, נהלים ופסיקות. ואת בית הדין בהאג. השיפוטיזציה הפולשנית החליפה את האחריות הפיקודית, והנייר ניצח את השטח. כשהצדק נמסר לפקידים טהרנים שמעולם לא חוו את האימה ושאון הקרב שאינם מבינים מלחמה מהי, הם יורים מילים במקום כדורים, אך אלו לעיתים תכופות פוגעים בבנינו, בלוחמים שלנו בשם החוק.