אנחנו צריכים אתכם במאבק להשיב את אבא שלי | דעה

בבוקר הנורא ההוא, זה ששינה את חיינו לעד, אבא שלי, ליאור רודאיף ז"ל, וטל חיימי ז"ל יצאו יחד מהבית. צמד בכיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק.

קצת אחרי השעה 9 בבוקר הם מצאו את עצמם לבד: בלי צבא, בלי מדינה, בלי גיבוי. רק הם, קומץ אזרחים חמושים באומץ, קסדה, נשק ובאהבה גדולה לבית. הם היו הקו האחרון בין משפחות הקיבוץ לבין עשרות מחבלים. הם נלחמו בגבורה עד הרגע האחרון.

בסיום הקרב, כשהקיבוץ ניצל, אבא וטל נחטפו יחד לעזה. הם נלקחו כפרס בידי מי שניצחו אותנו באותו בוקר.

לפני שבוע טל הושב אלינו. הוא נקבר באיחור של יותר משנתיים, באדמה שעליה יצא להגן. זה היה רגע קטן של צדק ונחמה בתוך חשכה גדולה. ואבא שלי? הוא עדיין שם.

השנתיים האחרונות היו סיוט מתמשך. אבל הימים האחרונים, מאז נחתמה העסקה, הם כבר עינוי. עינוי של נפש שאין לה מנוחה, של גוף שכבר נשחק. יש בקרים שבהם אני קמה, והגוף פשוט מסרב לזוז. כל שריר, כל עצם, כואבים.

ובכל זאת אני קמה, כדי להיאבק על הזכות הפשוטה והבסיסית ביותר - לקבור את אבא שלי. האיש שיצא להציל חיים כשלא היה שם צבא, כשלא היתה מדינה.

ההסכם שעל השולחן לא מושלם, אבל הוא הסיכוי הכי טוב שלנו. לראשונה זה 11 שנה (מאז חטיפתם של הדר גולדין ואורן שאול ז"ל) יש הזדמנות אמיתית. לא תקווה רופפת, אלא רגע ממשי שבו אפשר להחזיר את כולם הביתה.

זו יכולה להיות הישורת האחרונה במסע הכואב הזה, בדרך להחלמה.

כמו שלמדנו בשנתיים האחרונות - זה לא יקרה מעצמו. זה יקרה רק אם כולנו נמשיך לעמוד יחד, ברגע המכריע הזה. זה מאבק עיקש של עם שלם. עם שלא מוותר. עם שמבין שהחזרת כל החטופים היא הצעד הראשון בתיקון שהמדינה הזו כל כך זקוקה לו.

המשימה לא נגמרה

אנחנו עדיין צריכים אתכם, תמשיכו להיאבק יחד איתנו. תמשיכו לענוד את הסיכה, למנות את הימים, להגיע לעצרות. תמשיכו להיות הכוח שלנו - בלב, בקול ובמעשה, בלחץ על מקבלי ההחלטות. זו לא בקשה פוליטית, זו קריאה מהלב.

יחד נסיים את התקופה האפלה הזו ונוכל, סוף־סוף, להתחיל לתקן. אנחנו כמעט שם. אם נמשיך לעמוד יחד ככוח גדול אחד, נוכל סוף־סוף לנשום. אנחנו צריכים אתכם. רק עוד קצת.