המלחמה אמנם הסתיימה – אך המערכה לא תמה

ב-24 ביוני המאזן האסטרטגי של ישראל היה בשיאו. מאז מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר, ניהלה מדינת ישראל מלחמה פעילה בשבע חזיתות. שלושה חודשים היסטוריים בסתיו 2024 שינו את התמונה לחלוטין: הכרעת חיזבאללה בספטמבר, נפילת משטר אסד באוקטובר, ובחירתו של טראמפ בנובמבר. שלושת האירועים הללו – דעיכת האיום מלבנון, סלילת הדרך של מטוסי חיל האוויר לגבול אירן והגב של הממשל האמריקני - היו שלבי הסולם שעליו טיפסה ישראל, בדרך למבצע "עם כלביא" באירן.

מה שמחזיר אותנו ל-24 ביוני. בתום התקיפה באיראן יכולנו להסתכל סביב ולספור רק שלוש חזיתות פעילות: עזה, תימן ואיו"ש. שר הביטחון ישראל כ"ץ, כפי שעולה ממסמכים פנימיים של לשכתו, לא ספר את החזית ביהודה ושומרון. "ישנן שתי זירות פתוחות – רצועת עזה והח'ותים בתימן", אמר בתום הערכת מצב אסטרטגית שניהל ב-22 ביולי 2025.

רבות דובר על האינטרסים של נתניהו וממשלתו בהארכת הלחימה בעזה, אך מי שעיניו בראשו יכול היה לזהות מיד לאחר התקיפה באיראן, כי האינטרס האסטרטגי המובהק של ישראל הוא סיום המלחמה. כ"ץ, לפחות, הבין זאת היטב. באותו דיון ב-22 ביולי, כלומר חודש לאחר תום המבצע באיראן, הוא קבע כי "אין לישראל אינטרס למתוח את המלחמה הנוכחית לאורך זמן". באותו מעמד סימן שר הביטחון לצה"ל את יום השנה השני למלחמה – 7 באוקטובר 2025 – כתאריך היעד לסיום המלחמה.

המטרה העיקרית שהיה צריך להשיג עד לתאריך היעד הזה היא השבת כל החטופים החיים, שכן היא שירתה את ישראל מדינית וביטחונית, ואת נתניהו פוליטית. הכרעת חמאס הייתה מטרה משנית בלבד. בהיבט הזה, ראש הממשלה יכול היה לקחת כמעט כל סיכום שיחתם מול ארגון הטרור, להכריז על ניצחון ולהתקדם הלאה, כפי שאכן עשה.

מי שפחות התלהב מהרעיון לסיים את המלחמה הוא ארגון הטרור חמאס, ששחרור כל החטופים לא היה באינטרסים שלו בשום שלב לאורך השנתיים האחרונות. בישראל החליטו שכדי לשנות זאת, יש צורך בהפעלת שלושה מנופים: רדיפה פיזית של הצמרת המדינית של חמאס, כיבוש (או ליתר דיוק, האיום בכיבוש) העיר עזה, ולחץ בינלאומי שיופעל על חמאס בידי ארה"ב ומדינות האזור.

ב-3 באוגוסט 2025 כבר עסק שר הביטחון כ"ץ במנוף הראשון: סיכול הנהגת החוץ של חמאס, מה שלימים יהפוך לתקיפה בדוחה. פעולה כזו "יכולה להיות גורם משמעותי בהכנעת הארגון", אמר כ"ץ בתום דיון בנושא שנערך במשרד הביטחון.

ארבעה ימים אחר כך החלה מערכת הביטחון בעיצוב התוכניות לכיבוש העיר עזה, המנוף השני מתוך שלושה. מעיון במסמכי לשכת שר הביטחון עולה כי התוכנית הישראלית בעזה נשענה בעיקרה על יסודות תודעתיים. נראה כי בשום שלב הדרג המדיני לא אישר בפועל לצה"ל לכבוש את העיר, אלא רק להקיפה בכוחות רבים, לפנות ממנה את האוכלוסייה האזרחית, ואז לצאת ל"מכת פתיחה" אווירית שקיבלה את השם "הוריקן", והתמקדה בסמלי שלטון, יעדים כלכליים ובניינים רבי קומות.

המהלך המשולב הזה נועד להעביר לחמאס "מסר ברור לכל הכיוונים בדבר רצינות הכוונה הישראלית. בדרך הקלה והמהירה ביותר לייצר תודעה. להבהיר כי ישראל משנה 'מודוס אופורנדי'", דברי כ"ץ. "רק החשש שלהם מכך שאנו מתכוונים ברצינות לכבוש את עזה (יגרום להם להסכים לשחרור החטופים)".

ובמילים אחרות: כיתור עזה והפצצתה מהאוויר היו מקל גדול שמאחוריו לא עמדה תוכנית אופרטיבית תקפה לכיבוש העיר. "מכת הפתיחה" נועדה גם להיות מכת הסיום, ולחסוך את כיבושה של עזה שעל אחר שעל.

המנוף השלישי – לחץ בינלאומי בהובלת ארה"ב – נוהל בידי השר רון דרמר. על מה שקרה שם נדע אולי בעתיד, שכן כרגע לאיש בירושלים או בוושינגטון אין אינטרס בחשיפת הקלפים. הסיבה העיקרית לכך הן השאלות סביב מידת מעורבותה של ארה"ב בתקיפה בקטאר והאם בבית הלבן היו מודעים למהלך בטרם יצא לפועל. מבחינת טראמפ ואנשיו, אלו שאלות שעדיף שתיוותרנה ללא תשובות ברורות.

בראיון שהעניקו השבוע שליחיו של טראמפ, וויטקוף וקושנר, הם טענו שהופתעו לחלוטין מהתקיפה הישראלית בדוחה. אני לא השתכנעתי לחלוטין. הגרסה המתפתחת של האמריקנים באשר לאפיזודה בקטאר מעלה יותר מידי סימני שאלה, מה גם שברור שלוושינגטון יש אינטרס מובהק שלא לפגוע ברגשותיהם הרכים של בעלי בריתם הקטארים. כשהאבק ישקע ודרמר או וויטקוף יכתבו את זיכרונותיהם, אולי נקבל תשובה סופית.

ובכל זאת, סימן למידת התיאום מול האמריקנים לקראת התקיפה בדוחה, ניתן למצוא במסמכי לשכת שר הביטחון. לאורך כל הדיונים שעסקו שם בסיום המלחמה, מדגיש כ"ץ שוב ושוב את הצורך "לשמר תיאום הדוק עם ארה"ב ומאמציה המדיניים לייצר לחץ אזורי-בינ"ל על חמאס לסיום המלחמה בתנאינו". לא מן הנמנע שהתיאום ההדוק הזה נגע גם לתקיפה בדוחה.

במבחן התוצאה, שלושת המנופים הובילו לסיום המלחמה. התוכנית הישראלית עבדה כמעט ללא דופי. אלא שנדמה כי בדרך משהו בכל זאת השתבש. לעניות דעתי, בירושלים לא צפו מראש את התפקיד המרכזי שיעניק טראמפ לטורקיה וקטאר בהסכם הפסקת האש ובשיקום עזה. על אף העובדה שדרמר כבר הפך לבן בית בוושינגטון, יש שיאמרו אפילו חבר מן המניין בצוותו של הנשיא, יש גבול אפילו להישגים שהוא יכול להביא לישראל. לטורקיה ולקטאר יש את הדרמר שלהם, וגם הוא עבד שעות נוספות בכדי למקסם רווחים.

מה שמחזיר אותנו למאזן האסטרטגי. אם ביוני 2024 מצבה האסטרטגי של ישראל היה בשיאו, הרי שבאוקטובר 2025 המאזניים נוטים שוב לרעתנו. ההסכם בשארם אמנם עשוי להביא לסיום המלחמה, ולהחזיר את ישראל למצב ה"רגיל" שבו היא מתמודדת עם שתי חזיתות מוחלשות – בעזה ובאיו"ש. זהו הישג כביר, לטווח הקצר.

אבל שדרוג יחסי ארה"ב עם תומכות חמאס טורקיה וקטאר, על חשבון האינטרסים של ישראל, הוא סכנה בטווח הארוך. בעוד עשר, עשרים שנה, יתכן ונמצא את עצמנו ללא אירן גרעינית, ללא חמאס ככוח משמעותי ועם חיזבאללה מוחלש בלבנון. אבל במזרח התיכון אין ואקום.

טורקיה (בהנהגתה הנוכחית, שלא נדמה שהולכת לשום מקום) וקטאר הן מדינות תומכות האחים המוסלמים, שמקדמות טרור והסתה, מצוידות בצבאות חזקים ובכיסים עמוקים, וכעת גם מטפחות יחסים הדוקים עם ארה"ב ועשויות לקבל דריסת רגל פיזית ברצועת עזה ובסוריה. אלו לא חדשות טובות. מוטב שבמשרדו של ישראל כ"ץ לא ינוחו על זרעי הדפנה. מלחמת שבעה באוקטובר אולי הסתיימה, אבל המערכה לא תמה.