במיטב המורשת האסלאמית - ה"כן" של חמאס הוא רמאות

בליל שבת, במענה לאולטימטום של הנשיא טראמפ, חמאס אמר "כן". במיטב המורשת האסלאמית זהו כן של תאקייה - כלומר כן של תרמית ועורמה. גם בציווי האסלאמי לג'יהאד יש פתח יציאה למצב שהמציאות מעמידה את המאמין בפני מצוקה המאובחנת כשלב חולשה - "מרחלאת אל איסתדעף". במצב כזה, המאמין פטור מדבקות בהמשך הלחימה, בהבנה שזה לפי שעה רצון האל. זה כמובן לא מוביל לזניחת דרך המאבק, אלא להשהייה זמנית עד להשתנות הנסיבות.

המבחן הראשון להסכמת חמאס לתוכנית יעמוד על השבת כל החטופים. אלא שגם בכך עד שלא ישובו כולם אין ודאות שזה באמת יקרה. בכל מה שקשור ליתר סעיפי תוכנית הנשיא, חזקה על חמאס שימצא דרך לנהל משא ומתן עיקש על כל אחד מהפרטים שצורת מימושם בסעיפי התוכנית נותרה עמומה.

בתוך כך, ארגון חמאס ינסה לנצל את מגמת התוכנית לה הסכים כביכול, על מנת לשרוד ככוח חמוש ברצועת עזה ביום שאחרי נסיגת צה"ל. במאמץ להשוות לתהליך מצג חיובי ביחס לציפיות הבינלאומיות, חמאס יהיה מוכן לוותר על השלטון בעזה ועל ניהול השיקום לטובת צוות טכנוקרטים וסוג של כוח רב לאומי ערבי שיפקח על הביטחון.

אבל כמו חיזבאללה בלבנון שככל הנראה לא יתפרק מנשקו, למרות החלטת ממשלת לבנון וציפיות הממשל האמריקני, כך ימצב עצמו חמאס ברצועת עזה ככוח חמוש שאף אחד לא יעז ולא יוכל לכפות עליו את מסירת נשקו. יש לשער כי גם לנוכחות נציגי הרשות הפלשתינית ברצועה בגיבוי כוח שיטור פלשתיני, לא תהיה עוצמה יעילה כנגד חמאס, כפי שלא הצליחו לגלות יעילות בדיכוי ההתארגנויות החמושות בצפון השומרון. מבחינה זו המערכת הצפויה להתהוות ברצועה תהיה רחוקה מהבטחת יציבות ביטחונית.

מנקודת המבט הישראלית, ההיענות לתוכנית הנשיא הייתה הכרח בלתי נמנע. לא רק מכיוון שנתניהו לא היה יכול להתנגד למנהיג המעצמה שמדינת ישראל כה תלויה בה, אלא בעיקר מכיוון שהמתווה מציע למדינת ישראל פתח יציאה ממתח בלתי פתור אליו נקלעה.

מצד אחד, במטרות המלחמה ברצועת עזה, ממשלת ישראל התחייבה להשגת מטרות המלחמה בהן - סיום שלטון חמאס וחיסול נוכחותו של הארגון במרחבי הרצועה ככוח חמוש. מצד שני, הלגיטימציה הבינלאומית והפנימית להמשך המלחמה נמוגה עד כדי איום על אינטרסים חיוניים של מדינת ישראל.

תוכנית טראמפ שנתניהו התחייב לקבלה מציעה דרך של כבוד לסיום המלחמה בעזה. במיוחד כאשר להישגי צה"ל בלחימה לכיבוש עזה במבצע מרכבות גדעון ב', היה תפקיד משמעותי במתן תוקף מבצעי לאולטימטום שהציג הנשיא טראמפ לחמאס. כוחות פיקוד הדרום הצליחו בחודש האחרון להמחיש יעילות מבצעית - כולל בפינוי מרבית אוכלוסיית עזה - שהוכיחה כי יש ביכולתם להביא לכיבוש מלא של העיר עזה ולהכרעת כוחות חמאס בעיר. גם אם לנוכח תכנית טראמפ המשימה טרם הושלמה, המגמה המוצלחת סימנה כיוון של עוצמה ויכולת ויש לכך משמעות גדולה.

אם למרות תחבולות העיכוב של חמאס התוכנית תתממש, עם שיבת החטופים ונסיגת צה"ל, המלחמה ברצועת עזה תגיע לנקודת סיום.

לחששות ולהסתייגויות בחוגי הימין יש מקום במיוחד לנוכח הציפיה הבינלאומית לקידום המדינה הפלשתינית. אכן בסוגיה זו מדינת ישראל ניצבת בפתחו של מאבק חדש על עתידה בירושלים ובמרחבי יו"ש והבקעה. בוודאי היה מוטב לסיים את המלחמה כאשר רעיון שתי המדינות מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. אלא שתהליך גאולת ישראל היה נתון מראשיתו במאבק וכך ימשיך הלאה.

עם ישראל שהתפלל ביום כיפור "זכור ה' חיבת ירושלים אהבת ציון אל תשכח לנצח" לא יוותר על חזון הדורות לגאולת ירושלים. גם הפלשתינים לא יוותרו על חלומם לאל קודס ולהשמדת מדינת ישראל. על חלומות לא עושים משא ומתן. בהיבט זה בניגוד לציפיית הנשיא טראמפ לבשורת שלום אזורי, במקרה הטוב נזכה לתקופת הפוגה מתוך תודעה בסיסית שהמאבק על קיומה של מדינת ישראל לא רק שלא תם אלא אף עלול להתעצם.