המשימה היא החזרת החטופים, אין אחרת

בשבוע שעבר גלי וזיוי ציינו יומולדת 28 בשבי. יום ההולדת שכל כך פחדנו ממנו, עכשיו כבר סופרים את הימים שאחרי.

האם ביום הזה הם היו ביחד, כמו שהתחננתי בתקשורת בפני השובים שלהם שיפגישו אותם? באיזה עולם אימא שלהם לא יכולה לחבק אותם ביום הולדתם?

מה לא עשינו, משפחתי ואני? צעדנו בצעדות מאות קילומטרים, נאמנו בעשרות עצרות, חסמנו כבישים, אזקנו את עצמנו עם שרשראות, התמקמנו בתוך גדר תיל, השתתפנו במיצגי זוועה, טסנו בעולם, השפלנו את עצמנו בכנסת מול שרים אטומים וקהי גישה, התראיינו במאות ראיונות, סיפרנו על גלי וזיוי בארגונים ובישובים מכל גווני הקשת, נפגשנו עם שגרירים, משפיענים, עיתונאים, רבנים, שרים בארץ ובעולם.

ואני - התחננתי, התחנפתי, הייתי ממלכתית, הייתי תוקפנית, התפללתי. כך נלחמות משפחות החטופים יום ולילה, כל אחת בדרכה. מה עוד צריך? למה צריך ללכת מסביב לעולם ולא לקבל פה בארץ מענה? איפה הממשלה הזאת? זה התפקיד שלה.

למה בתוך הפחד הקיצוני, העצב, והייסורים אנחנו נדרשים לנהל קרב על הצלתם והשבתם של היקרים לנו? למה צריך לנהל קרב מול אלו שהפקירו ומאז בוחרים מדי יום במודע להקריב אותם שוב ושוב, כל יום מחדש? כן, הקרבה זו מילה קשה. די כבר עם המילים היפות! זו המציאות וצריך להישיר אליה מבט בלי חשש, בלי ממלכתיות ובלי פחד מנקמה.

הובטח לנו שאנחנו בשלב ב' וידונו עליהם בתום 16 ימים. אמרו לנו שרק יפתרו את ציר פילדלפי וציר מורג וזה ייפתר. אמרו לנו שקודם יסירו את האיום האיראני ואז חמאס ייחלש. שיסירו את איום חיזבאללה ואז. שכל בכירי הזרוע הצבאית יחוסלו ואז. וגם אחרי זה – זה לא הספיק...

ועכשיו, דווקא בעיתוי הזה ובניגוד מוחלט להמלצת הרמטכ"ל, ראש המוסד, ובכירי צבא נוספים, שביקשו למצות את התהליך לגיבוש עסקה ולהימנע מההשלכות החמורות והלא ידועות, חייבים לחסל את הזרוע המדינית כי יש הזדמנות. הזדמנויות להכל חוץ מלהציל את גלי וזיוי ואת 46 החטופים והחטופה, החיים והחללים. ואיך ידברו עכשיו לייצר עסקה? ועם מי?

איפה הבושה? שיראו לי שר אחד שהיה ממתין כל הזמן הזה במקום אחותי ומחכה שיסיימו את שאר המשימות, אם זה היה הבן שלו שחטוף בעזה. מה לא ברור? אין להם זמן!

איך אתם לא מפחדים שיחזרו 48 ארונות ואולי פחות כי חלקם ייעלמו? איך לא הזדעזעתם מספיק מהסרטונים של אביתר, גיא, רום אלון וקודמיהם? הסרטונים שלהם הם תמונת המראה של גלי וזיוי שלנו שעד היום אין לנו מושג איך הם נראים ומה מצבם. איך אתם לא מפחדים ממותם של חיילים נוספים? לעולמי עולמים זו תהיה האשמה שלכם.

לקהל היקר שמגיע לתמוך, אתם מקור הכוח והתקוה שאנחנו לא מקבלים משום מקום אחר. תודה שאתם כאן.

גלי וזיוי,

כמה אהבה קיבלתם ברשתות ביום הולדתכם. הערוצים היו מלאים בכם. הלוואי שמשהו מכל זה הגיע אליכם. עוד מעט. תחזיקו מעמד. תשרדו, תנסו לדמיין ולחלום שהסוף יהיה טוב ותהיו בידיים של אימא.

הכותבת היא דודתם של גלי וזיו ברמן, החטופים בעזה