ישראל מסתכנת - אבל יש לה חבל הצלה

זה היה יום קשה במיוחד. מהקשים שישראל ידעה בתקופה האחרונה.

הוא החל בידיעה, שהותרה לפרסום רק בשעות הערב, על ארבעה לוחמים שנהרגו בעזה, ונמשך בפיגוע שבו נרצחו שישה אזרחים בירושלים, כשבתווך ממשיך חיל האוויר לרדוף אחרי כטב"מים שמשוגרים לעבר ישראל מתימן.

התקרית בעזה היתה עדות כואבת נוספת למחיר (ולקושי) שכרוך במלחמת גרילה. בעוד צה"ל סובל מבעיות מובנות של סרבול וסטטיות, האויב עסוק בהסתתרות ומנצל כל שביב של הזדמנות כדי לזנב בכוחות. תחקיר התקרית מרמז שזה בדיוק היה המקרה: מחבלים שהצליחו להגיע בחשאי עד סמוך למגנן של חטיבה 401 בשכונת שייח רדואן, השליכו מטען לתוך טנק שחזר מפעילות מבצעית – והרגו את ארבעת אנשי הצוות.

לחמאס אין יכולת להעמיד מערך צבאי משמעותי כנגד צה"ל, שנערך למבצע מרכבת גדעון ב', אולם סביר שהוא הכין שלל מלכודים ונערך לנצל תורפות לפגיעה בכוחות. צה"ל אמנם צפוי ללוות את שלב הכניסה המסיבית לעזה ב"מסך מתגלגל" של אש, אולם לא יצליח למנוע לחלוטין נפגעים: בסבב הקודם שבו נכבשה העיר, בנובמבר 2023, נהרגו 122 לוחמים, והצפי - שהוצג לשרי הקבינט – הוא לנפגעים רבים גם בסבב הנוכחי (לצד החשש מפגיעה בחטופים).

חמאס, כאמור, שינה מאז את אופי הלחימה, אולם ספק אם איבד מהמוטיבציה שלו. נדמה שהאיומים של שרי הממשלה מרשימים אותו פחות, וגם הציבור הפלשתיני לא ממהר לנטוש את העיר לקראת הפעולה. למרות האצת הפגיעה ברבי-קומות בעזה, פחות מ-10 אחוזים מתושביה עזבו דרומה. צה"ל יידרש להגביר את המאמצים - לרבות באש - כדי לדרבן את האזרחים לנטוש, צעד שהוא תנאי מקדים לכיבוש העיר.

הלחץ הצבאי בעזה, והאיומים בהרחבתו, עומדים גם בבסיס התסיסה הגוברת ביהודה ושומרון. שני המחבלים שביצעו את הפיגוע בצומת רמות בירושלים לא השתייכו אמנם לארגון טרור כלשהו, וגם לא היה להם עבר ביטחוני, אולם סביר שהושפעו מהנעשה ברצועה. הם הצליחו לחמוק מרשת הסיכול הצפופה של שב"כ שבלמה כ-1000 פיגועים מראשית השנה, ולימדו שוב שבלחימה בטרור אין 100 אחוזי הצלחה.

הפיגוע הזה מעלה בכל זאת כמה תורפות, שבולטות דווקא על רקע הלחץ הצבאי הכבד שמפעילה ישראל בגדה בחודשים האחרונים. התורפה הראשונה היא עניין השב"חים, שזוכה להעלמת עין מצד הממשלה. עשרות אלפי פלשתינים שוהים (ועובדים) בישראל באופן לא חוקי, כשחלקם שוהים בה בקביעות וחלקם נכנסים ויוצאים מדי יום. הפרצות ונתיבי החדירה מוכרים, ולא מטופלים, וגם הטיפול במבריחים ובמעסיקים חלקי ביותר.

בגל הפיגועים של 2022 הצליחה ישראל לסגור ביעילות את מרחב הגדר, אבל מאז הסכר נפרץ שוב כתוצאה ממצוקת הפרנסה ברשות הפלשתינית. לא מדובר בעניין ביטחוני, אלא בסוגיה לאומית: אם ישראל נזקקת לכוח עבודה, עליה להכניס את הפלשתינים בדרך המלך וכך לשלוט במי שוהים בשטחה.

התורפה השניה היא של כמות האמל"ח שקיים ביו"ש. המחבלים הצליחו להניח יד על שני כלי נשק ששימשו אותם בפיגוע: תת-מקלע מאולתר מסוג "קרלו" (שמיוצר ב"מפעלים" מקומיים בהתבסס על הנשק השבדי קרל גוסטב) ואקדח תקני. לו היה ברשותם גם תת-מקלע תקני, כמות הנפגעים היתה גדולה בהרבה. זה מחייב את כוחות הביטחון להגביר את מאמצי איתור ואיסוף הנשק, כשמנגד משקיעה איראן מאמץ עצום בהברחות אמל"ח דרך גבול ירדן.

התורפה השלישית, והמוכרת, היא המציאות הסבוכה בירושלים – הצפופה והמורכבת שבערי ישראל. השבועות הקרובים יביאו את האתגר הזה לשיא, עם ימי הסליחות ואחריהם חגי תשרי שיציפו את ירושלים באירועים ומבקרים, כשברקע עליה צפויה במספר היהודים שיעלו להר הבית וקריאות גלויות של חמאס לפיגועי נקמה.

בשב"כ מזהירים מזה זמן כי יהודה ושומרון נמצאת על-סף התפרצות בלתי נשלטת, שעשויה לסחוף אליה גם חלקים ממנגנוני הביטחון הפלשתינים. בינתיים האיומים האלה חומקים מתחת לסף העניין של הממשלה, שמשוכנעת - בדיוק כמו בעזה - כי תצליח לבלום את המגמה. אולם דומה כי בינתיים דווקא ההיפך הוא שקורה: ככל שישראל מפעילה יותר כוח על הזירה הפלשתינית, בשני חלקיה, כך היא משלמת מחיר כבד יותר.

זה נכון לא רק בשטח עצמו. גם בזירה המדינית המחיר מאמיר מדי יום, כשספרד הכריזה על כמה צעדים משמעותיים שעלולים להיות סנונית ראשונה בדרך לצונאמי של חרמות וסנקציות. ישראל אמנם הגיבה בצעדים דיפלומטיים משלה, אבל תידרש להרבה יותר מזה כדי להתמודד עם האתגר העצום שמונח לפתחה - בעזה, ביו"ש וברחבי העולם. תכנית טראמפ יכולה להיות צעד בכיוון הנכון, שיאפשר לישראל להיחלץ מהתהום המסוכן שהיא צועדת אליה בעיניים פקוחות.