המצב בשטח: למעשה, ישראל כבר שולטת ברוב יהודה ושומרון

מתנגדי הריבונות ביהודה ושומרון שולפים בימים אלו את הטריקים המוכרים ומניחים אותם על השולחן. אחרי הטענות לבידוד מדיני מגיעים כעת האיומים על קריסת הרשות הפלשתינית. "אתם לא רוצים לנהל בתי ספר ברמאללה", גורסת טענה זו, לצד התפיסה שאם הרשות תקרוס תהיה הסלמה ביטחונית רחבה.

ובכן, הרשו לי להרגיע אתכם: הרשות לא תקרוס, ולו מסיבה אחת בלבד - לא מדינה פלשתינית מניעה אותם ולא אהבת ההמון מחזיקה את מנהיגי הרשות במקומם. הכסף והשליטה, רעועה ככל שתהיה, הם שיותירו אותם במקומם, גם כשישראל תחיל ריבונות על שטחי יו"ש, בין השאר מכיוון שהם יודעים היטב שלמעשה שום דבר לא ישתנה, לפחות על פני השטח.

סוגיית הריבונות היא אמנם אחת הנפיצות ביותר כיום, עם תמיכה לא קטנה בישראל ועם התנגדות גדולה בעולם, אך מה משמעותה בפועל? לא גדולה.

כבר כיום מבחינה ביטחונית שולטת ישראל על רוב מוחלט של יהודה ושומרון, כשבמחנות הטרור של צפון השומרון, עמוק בשטח A, יושבים חיילים במוצבים, ובחברון, בשכם וברמאללה נוסעים לוחמי צה"ל בחופש פעולה מלא.

גם מבחינה אזרחית, ישראל היא שמחזיקה בשליטה. אכן, בשטחי A ו־B יש שליטה אזרחית פלשתינית, והרשות היא זו שמפנה את הזבל, אך מעבר לכך, בכבישים ובשטחים הפתוחים ישראל היא זו שמושכת בחוטים. יש עוד הרבה מה לעשות, ורבים מאזורים אלו בפועל מתנהלים באנרכיה מסוימת, אך עדיין - לא הרשות היא זו שקובעת את מהלכי הענייניים.

במילים אחרות, גם כיום השליטה של הפלשתינים מצטמצמת בעיקר לתחומי הערים, וככל שמתרחקים מרמאללה כך נחלשת שליטתם.

ג'נין היא הדוגמה הטובה ביותר לכך, אם כי גם בחברון השליטה של הרשות מעורערת לעומת ההשפעה של החמולות המקומיות וחמאס. לכן, גם בתרחיש שבו בצלאל סמוטריץ' וישראל גנץ מקבלים את תוכנית הריבונות שלהם במלואה, בפועל הרשות תשלוט פלוס-מינוס על אותו השטח שבו היא שולטת כיום.

רוצים מדינה? לא בטוח

לכך צריך להוסיף את השחיתות של מנהיגי הרשות. רבים מערביי יו"ש מטפחים שנאה יוקדת לאבו מאזן שנתפס בעיניהם כאופורטוניסט שאינו מייצג את עמדתם.

בחברון מתעניינים בחופש תנועה כדי להסיע מזרנים ומוצרים נוספים אל תוך הקו הירוק, ברמאללה מעוניינים במסיבות ובאחוזות פאר, ואנשי עסקים משכם עוסקים במחצבות שמניבות להם הכנסות גדולות. אנשי העסקים של ג'נין רוצים את ערביי ישראל בחזרה בשטח הרבה יותר מאשר מדינה פלשתינית.

לכן, קשה לראות תרחיש שבו הרשות הפלשתינית קורסת. אם חזון המדינה היה מוביל אותם באמת, הם היו קורסים לפני שנים רבות. גם רבים מאוד מהתושבים אינם באמת מאמינים שחזון כזה יתממש. לא סתם שנתיים של מלחמה דה־פקטו ביו"ש לא הובילו להתקוממות רבתי, ודווקא חשש שהדלק יאזל בזמן מבצע "עם כלביא" כמעט הוביל להפגנות ענק. הם רוצים חיים נורמליים, הרבה יותר משאיפות לאומיות.

אין זאת אומרת שאין שאלות הרות גורל שצריך לשאול בנוגע לריבונות. השאלה המתבקשת היא כיצד מתכוונים בממשלה להחליף את החיילים הרבים בשוטרים, כשכיום מחוז ש"י הוא החלש ביותר בישראל, על פני השטח השני בגודלו לאחר דרום הארץ, או כיצד יוכלו חיילים לפעול בכפרים ביו"ש כשהריבונות תוכרז.

שאלות טובות שזקוקות למענה, מבלי לעסוק בהפחדות ובאיומים שההסתברות להן נמוכה יותר.