מי לבסיס ומי לנתב"ג: כך ישראל מאבדת את המשאב הצבאי החשוב ביותר שלה

מלחמה תלוייה במשאבים. חלקם קריטיים, את חלקם ניתן להשלים, את חלקם לא. מלחמה ארוכה כמו "חרבות ברזל" נשענת, בין השאר, על כסף, תחמושת וכח אדם.

כדי להתמודד עם ההוצאה הכספית האדירה המדינה השתמשה ברזרבות, שהיו טרום המלחמה, וגם לקחה הלוואות שהדור הבא יצטרך להחזיר. תחמושת הוא משאב שחייב להיות זמין: אם יש מספיק במלאי אז מה טוב, ואם נגמרת התחמושת פונים לתעשיה המקומית או למדינות ידידות. לעיתים הן עוזרות, בעיקר ארה"ב (אבל לא לעולם חוסן) ולעיתים לא, כמו האמברגו הגרמני על חלפים לטנק המרכבה. משאבי תחמושת וכסף אפשר למדוד בכל רגע, וניתן לדעת בדיוק מה יש ומה חסר.

אבל יש משאב אחד שהתמונה לגביו הרבה פחות ברורה - מערך המילואים.

מערך המילואים הוא המשאב הייחודי ביותר של מדינת ישראל. אין דרך למדוד אותו, ובצל ההתראות החמורות על הקשיים, וללא סוף למלחמה הזו, קשה להעריך האם בכלל, ואם כן מתי, יקרה משבר. למשאב הזה, אין תחליף. אי אפשר לקחת "הלוואה" של מילואימניקים, ואי אפשר לייבא אותם מחו"ל.

גם בעולם ולא רק אצלנו, לא מצליחים להבין את "התופעה": אזרחים שעוזבים משפחה, עבודה או לימודים ברגע אחד ומתייצבים לקריאה, צעירים שמפסיקים את הטיול גדול ונלחמים על מקום במטוס כדי לחזור ליחידה שלהם ולצאת לקרב, ואימהות ששולחות את ילדיהם להתנדב ולשרת בחזית. זו תופעה ישראלית נדירה - והיא הולכת ונשחקת.

כמעט שנתיים ברצף - זה לא אנושי

מערך המילואים נמצא בעומס מתמשך כמעט 700 ביום ברצף. לוחמים נקראו כבר בפעם הרביעית או החמישית, ורבים מהם כבר לבשו מדים שנה שלמה מתוך השנתיים האחרונות.

זה פשוט לא אנושי. לא ללוחמים עצמם, לא לנשים ולבני הזוג, שנשארים לנהל את הבית והילדים לבד תחת דאגה מתמדת, ולא למעסיקים, שאמנם מבינים - אבל נאלצים להסתדר שוב ושוב בלי העובדים שלהם.

כסף עוזר - אבל לא פותר  

צה"ל מודע למצב. יש מענקים נדיבים, יש קרן סיוע שעובדת יפה, יש הטבות אישיות - זה חשוב, אולי מאד, אבל הבעיה האמיתית היא לא כסף.  

הבעיה האמיתית היא כמות ימי המילואים, הרצפים הארוכים, והעובדה שאין וודאות הכל משתנה כל הזמן. הבטחות לצמצם את מספר ימי המילואם מופרות פעם אחר פעם. גם ההתחייבות האחרונה ל-74 ימים בשנת 2025 כבר הופרה. ואם יתקיים התמרון בעזה - "מרכבות גדעון ב'" - המספרים יהיו הרבה יותר גבוהים.

בשניים בספטמבר התייצבו המילואימניקים הראשונים לקראת התמרון הבא בעזה. באותו יום בדיוק, אלפי משתמטים טסים לאומן - בתמיכה אירגונית וכלכלית של אותה הממשלה ששולחת את המילואימניקים להילחם בעזה או בגבולות אחרים.

וכאן טמונה הבעיה: מערך המילואים הולך ומתדלדל. אל מול מי שעוזב אין מי שייכנס במקומו. אי אפשר לייבא מילואימניקים, וגם אי אפשר "לייצר" אותם במפעלים. הדרך היחידה להגדיל את ה"עוגה" ולהרחיב את המערך היא על ידי גיוס אמיתי של החברה החרדית.

הממשלה מבינה את זה היטב, אבל תמיכת המפלגות החרדיות כנראה חשובה יותר עבורה. הרצון לשמר את הקואליציה חזק יותר מהצורך הלאומי לעשות את הצעד הנכון ולחזק את צה"ל ואת ביטחון ישראל.

גם לצה"ל יש אחריות

הבעיה אינה רק פוליטית. גם לצה"ל יש תפקיד חשוב וקריטי. כיום מתכננים מבצע ובהתאם, ולפי הצורך, מגייסים מילואימניקים. צריך "שינוי בדיסקט" והחשיבה צריכה להתהפך: קודם לבדוק את מצבו של מערך המילואים, להעריך כמה אפשר לדרוש מהמילואימניקים, ורק אחר כך לתכנן מבצעים. בדיוק כמו שעושים עם תחמושת. ולא פחות חשוב: לתת ודאות. השינויים התכופים בתאריכים שוברים את המילואימניקים את בני המשפחה, את הסבתות והסבים, וגם את המעסיקים.

מי שחושב שהמילואימניקים הם משאב אין סופי - טועה. אם לא נעצור ונשנה כיוון, נקטין את מספר ימי המילואים בשנה, ניתן וודאות ונגדיל את כח המילואים באלפי מתגייסים חרדים - המערך כולו עלול לקרוס. וזה מסוכן במיוחד, כי גם אחרי שהמלחמה הזו תסתיים - צה"ל ומדינת ישראל יצטרכו את מערך המילואים לעוד שנים רבות מאד קדימה.