כלל הברזל אשר קובע שאם אתה צריך להתאמץ כדי להסביר משהו, כנראה הוא לא מובן, הוכח אתמול שוב בשעה שהצמרת המדינית־ביטחונית התייצבה מול חיילי המילואים שגויסו בצווי 8.

זה התחיל ברמטכ"ל זמיר, שפגש בחיילי מילואים של חטיבת "יפתח" שגויסו אתמול בצווי 8, ודיבר איתם על כך ש"לא עוצרים את המלחמה עד שמכריעים את האויב הזה" (חמאס - י"ל). וזה המשיך בסרטון שפרסם ראש הממשלה נתניהו, שגם בו נקבע כי "אנחנו עומדים בפני שלב ההכרעה".

מתבקש לתהות על מה המאמץ. לכאורה, הכל אמור להיות מובן. הקבינט קיבל החלטה שהולכים להכרעה, וצה"ל מתחיל לגלגל אותה. ואם כך, מה כבר יש לדבר ולדברר כל כך הרבה? אלא שחיילי המילואים – ומאחוריהם רוב הציבור – איבדו את התמימות כבר מזמן. הם הפסיקו לספור את הפעמים שבהן הובטח להם שהנה זה קורה, שרק עוד מאמץ קטן אחרון וההכרעה מגיעה. הם ספקנים, ובצדק, ודורשים תשובות, ובצדק. האם זה באמת קורה, ואיך נדע שזאת הפעם האחרונה, ומי מבטיח שהמבצע באמת מקדם את שחרור החטופים, ומה יקרה ביום שאחרי ההכרעה, ומה עם צמצום היקף המילואים שהובטח להם, ומה עם השוויון בנטל שהובטח להם.

הנהגה אחראית היתה מתייצבת מולם לא בסרטון של דקה ו־35 שניות כפי שעשה נתניהו, אלא בהתמודדות כנה ואמיתית מול השאלות הנוקבות. לא במפגשים מהונדסים, אלא בראיונות עומק – שבהם יישאלו כל השאלות ויינתנו כל התשובות. למרבה הצער, נתניהו נמנע מכך בעקביות, כשם שהוא נמנע מלפגוש את רוב משפחות החטופים. התוצאה היא שבמקום לתת את הוודאות הנדרשת הוא זורע ספקות, שמתרבים על רקע השבר הפנימי המעמיק והדאגה הגוברת מהיחס כלפי ישראל בעולם, וגם על רקע היחס המעליב של שריו וסביבתו לרמטכ"ל ולצמרת צה"ל.

המילואימניקים – כמו רוב הציבור – נבונים מספיק כדי להבין שאם הרמטכ"ל מזהיר מפני מבצע מסוים זה לא משום שהוא פחדן, כפי שרמזה השרה אורית סטרוק בעדינות שמאפיינת אותה, אלא משום שהוא מזהה סכנה ומחובתו להתריע עליה: לו נהג אחרת, היה מועל בחובתו. ומכאן שחובה עליו לדבר על הסכנה - לחטופים, לחיילים, לביטחון המדינה, לסיכויי ההצלחה של המשימה, להסתבכות אפשרית שתקלע את ישראל להרפתקה בלתי אפשרית.

נתניהו מעוניין בצייתנים

זמיר ניסה לומר את כל אלה לנתניהו ושריו במפגשים מצומצמים ורחבים. הם שמעו, אבל סירבו להקשיב. דיון אמיתי בשחיקת הכוחות לא נעשה, דיון אמיתי בשחיקת הכלים לא נעשה, דיון אמיתי בשחיקת הלגיטימציה והקריסה המדינית לא נעשה, דיון אמיתי בעסקת החטופים (החלקית) שמונחת על השולחן לא נעשה. מה שנעשה הוא אשרור ההחלטה שקיבל נתניהו פה אחד: הפה שלו.

ראש הממשלה תולה את יהבו בנשיא טראמפ, אבל נדמה שכדאי לו (ולשריו) להקשיב לדברים שאמר אתמול הנשיא האמריקני בראיון לאתר "דיילי קולר": "לפני 20 שנה היה לישראל את הלובי החזק ביותר בקונגרס - יותר מכל גוף, חברה, תאגיד או מדינה שראיתי אי־פעם. היתה להם שליטה מוחלטת על הקונגרס, ועכשיו אין להם".

המציאות הזאת שטראמפ מתאר היא לוקסוס לעומת מצבה של ישראל בשאר העולם. חיילי המילואים שהתגייסו אתמול עלולים למצוא את עצמם בתוך זמן קצר נרדפים על פני הגלובוס, לצד מפקדיהם ושריהם. גם את המציאות הזאת מסרבת הממשלה לשמוע מפי הצמרת המשפטית, שבה היא רואה אויב מסוכן.

דיונים כאלה אמורים להיות בליבת הביטחון הלאומי. נתניהו קיים אלפים כמותם בשנות כהונתו הרבות כראש ממשלה, אבל לא עוד. בקדנציה הנוכחית יש לו עניין בצייתנות: מי שאינו צייתן – נסקל מיידית. זמיר הוא הקורבן התורן (אתמול דיברו השר עמיחי אליהו וח"כ אביחי בוארון על הדחתו האפשרית), מבלי שתוקפיו מבינים שהוא לא אדם פרטי. כשהם תוקפים אותו, הם תוקפים את מוסד הרמטכ"לות, ואת צה"ל על כל חייליו. והחיילים, כאמור, אינם טיפשים. הם מבינים היטב שמאחורי סימני הקריאה שמשווקים להם מסתתרים סימני שאלה רבים ומדאיגים.