אפשר להניח שההודעה החריגה שפרסם אתמול ראש הממשלה בעניין לבנון לא נולדה בחלל ריק. מן הסתם קדמו לה מגעים עקיפים בין ממשלות ישראל ולבנון, בתיווך אמריקני, שרק מקצתם נגלים כעת.
שליחו של הנשיא טראמפ ללבנון, טום ברק, דילג לאחרונה בין ירושלים לביירות, וגם הגיע לדמשק כדי לקדם שורת הסכמים והבנות פורצי דרך, שעד לפני חודשים אחדים נדמו כמדע בדיוני. הם מתאפשרים תודות לתמורות הדרמטיות שחלו בזירה הצפונית כתוצאה מהמערכה המוצלחת שניהלה ישראל נגד חיזבאללה בלבנון, ובהמשך לה כתוצאה מנפילת משטר אסד בסוריה.
שני האירועים האלה סימנו שינוי טקטוני, שהוביל לשינוי שלישי, דרמטי לא פחות: ירידה חדה במעמדה של איראן במרחב וביכולתה להשפיע עליו. אובדן בן חסותה בסוריה, שאפשר לה שימוש חופשי בארצו שלו לכל צורך (מייצור אמל"ח ועד התבססות ומעבר חופשי של אמל"ח ללבנון), קטע את הרצף הטריטוריאלי שאיראן קיימה במשך שנים בינה לבין לבנון.
הפגיעה הקשה בבן חסותה השני, חיזבאללה, שיבשה משמעותית את יכולתה לייצר איום ממשי על ישראל.
המכה הקשה שספג חיזבאללה
אחת ההערכות הקבועות בישראל במשך השנים היתה שחיזבאללה נבנה כדי להרתיע את ישראל מתקיפת אתרי הגרעין באיראן, ובמקרה שתתקוף - לנקום בה בשליחות טהרן. בזמן אמת, ביוני השנה, חיזבאללה לא עשה דבר: זה לימד טוב מכל על המכה הקשה שספג, ועל חששו כי גם הכוח המוגבל שנותר ברשותו יושמד.
סביר שחיזבאללה גם חשש כי חידוש המלחמה בצפון יקים עליו את העם הלבנוני. במשך שנים בנה הארגון תדמית של מגן לבנון; כעת הוא נתפס בקרב רבים - במערב וגם בלבנון עצמה - כמכשול בפני חזרת השפיות לארץ הארזים. הארגון נתון בסד לחצים גם מצד אנשיו שמשוועים לשיקום, גם במצוקת משאבים הדרושים לקיומו, וגם במתקפה על הלגיטימיות הצבאית שלו (בשונה מהפוליטית) מצד העדות האחרות בלבנון - ובראשן הנוצרים - ואפילו בקרב העדה השיעית, בהובלת נביה ברי, יש מי שמהרהר ומערער על מעמדו.
מינויו של ג'וזף עאון לנשיא - שלא התאפשר בימי חייו של חסן נסראללה, ולא היה מתאפשר ללא הפגיעה הקשה בארגון - הוא נקודת השיא בתהליכים האלה. עאון אינו פרוקסי ישראלי: הוא פטריוט לבנוני גאה, שמבין שחיזבאללה מסכן את ארצו.
הצעדים שהוא מוביל משתלבים אמנם עם דרישות ישראל, אבל לא נועדו לשרת אותה. הוא מעוניין להפסיק את נוכחות צה"ל בדרום לבנון ואת התקיפות על אדמתה (ובעיקר מעוניין בכסף סעודי לשיקום ארצו), ומבין שהדרך עוברת בפירוז דרום לבנון ובפירוק חיזבאללה מנשקו.
ישראל דרשה את התנאים האלה גם בעבר, אולם הם היו חסרי סיכוי בהיעדר שלטון אפקטיבי בלבנון, לנוכח הדומיננטיות הפוליטית־צבאית של חיזבאללה וללא מתווך יעיל. כניסתם של האמריקנים לאירוע (סנטקום מחזיק בלבנון גנרל שפועל לצד ברק) נותנת, לראשונה, סיכוי ממשי שזה יקרה, אם כי הדרך לשם תהיה ארוכה ורווית מכשולים וכנראה גם לא מעט סיכונים מחושבים - למשל בבניית צבא לבנוני חזק מבעבר, שיתייצב על גבול הצפון.
המעורבות האמריקנית מאפשרת גם את ההסכם הביטחוני שנרקם כעת מול סוריה. גם כאן לא מדובר באהבת ישראל, אלא באינטרסים של משטר א־שרע שרוצה כסף לשיקום ולגיטימציה, ומבין שהדרך לשם עוברת בציר שבין וושינגטון לירושלים. לשם כך הוא מוכן להיענות לדרישות הביטחוניות של ישראל שירחיקו את ארגוני הג'יהאד מגבולה (ומהמיעוט הדרוזי) ולהימנע מהתעצמות צבאית שתאיים עליה.
כמו בלבנון, גם בסוריה המהלכים האלה לא יהיו נטולי סיכונים, ולו משום הקרבה המטרידה בין א־שרע לטורקיה ולארדואן שמסתמנים כאתגר משמעותי, שביחד עם קטאר עלול להפוך לציר סוני רדיקלי שיחליף את איראן והשיעא כאיום המרכזי על ישראל.
הסכמים - רק מול ממשלות וממסדים
הסיכונים האלה סבירים אל מול הדיבידנדים הביטחוניים שישראל תוכל להניב בשתי הגזרות, ובהמשך לכך אולי גם דיבידנדים כלכליים ואחרים. מומלץ, עם זאת, להמתין עם השמפניות: לסוריה וללבנון עבר מדמם, ואפשר שגם עתיד כזה.
א־שרע עשוי לאבד את חייו בכל רגע מידי שונאיו הרבים מבית, וגם נשיאות לבנון לא נחשבת למשרה חסינה במיוחד. לכן, חיוני שההסכמים האלה ייעשו מול ממשלות וממסדים, ולא מול אישים, כאשר התיווך של ארה"ב (ולצידה צרפת וכמה ממדינות ערב) אמור להעניק מטריית הגנה ליום סגריר.
ועוד הערה בשולי הדברים: ההסכמים שנרקמים מול סוריה ולבנון הם תולדה של מהלכים מדיניים שהמשיכו את ההצלחות הביטחוניות. זה בדיוק מה שחסר לישראל בעזה: תבונה מדינית שתדע להוון את ההישגים הצבאיים. במקום זאת, מעמיקה ישראל את הדשדוש ברצועה, ומסכנת את הישגיה בזירות האחרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו