"הילדים נחנקים, כל הקיבוץ שרוף": השיחות המצמררות למוקד כיבוי והצלה ב-7 באוקטובר

"כבאות והצלה לישראל, במה אפשר לעזור?" "בשדרות, ליד הספרייה... הרבה הרוגים. חמאס נכנס לפה וירה בכולם בתחנה שליד הספרייה. מהר, יש פה אנשים... הרבה אנשים מתים. הם מסתובבים ברכבים שלהם ויורים".

כך נשמעה אחת מהשיחות שהתקבלו במוקד כבאות והצלה בשעות הראשונות של טבח 7 באוקטובר, שנחשפות כאן לראשונה.

השיחות שהגיעו באותו בוקר למוקד לא היו עוד קריאות שגרה. לא שריפה בבית, לא תאונה. אלה היו קריאות חירום מתושבי העוטף, ממשתתפי הנובה, אנשים נואשים שהתחננו להצלה ברגעים האחרונים לחייהם. המוקדנים ניסו להרגיע, לחפש מענה, לנתב כוחות, אך ידעו שהכאוס בחוץ גדול מהם. השיחות נקטעו לפתע. לעיתים בצרור יריות, לעיתים בדממה כבדה. על הקו נשארו קולות של אש, של בכי, של ידיעה ברורה שאין דרך לעזור.

מאז, אותם מוקדנים נושאים את הפצעים השקטים של המלחמה. לא פציעות גוף, אלא זיכרונות קשים של שיחות שלא הסתיימו לעולם. אלה הם הקולות שלא פורסמו עדיין, סיפורי הצעירים שהפכו באחת מלוחמים מאחורי קו טלפון לעדים לזוועה שאין לה כיבוי.

עידן חזן, אחראי משמרת במשל"ט מחוז דרום, זוכר היטב את הרגע שבו הכל התהפך: "זה היה פתאום. 6:30 - בום, כאילו העולם קרס. דבר כזה לא חוויתי בחיים. השיחות הראשונות זרמו למוקד בלי הפסקה. לא קריאות רגילות על שריפות או תאונות, אלא לחישות חנוקות מכבאים שלי בדרך לעבודה: 'עידן, יורים עלי'".

באותן הדקות, חזן וצוותו הבינו שהם נמצאים במציאות שאין לה שום הכנה מוקדמת. מוקדנים נאלצו לענות לאימהות שלא הצליחו ליצור קשר עם אבות שנעלמו. דיווחים על נעדרים התערבבו עם קריאות נואשות של חברים למקצוע, לוחמי אש וקצינים שחלקם לא שבו. הדקות הפכו לשעות, ושיחות הסתיימו בצרור יריות, בדממה, או בידיעה ברורה שמי שעל הקו לא יענה שוב.

חזן מתאר את רגעי חוסר האונים: "מישהי קיבלה שיחה ממשל"ט אחר לגבי כבאי שלנו. בהתחלה אמרתי 'אין מצב, לפני רגע הוא היה פה בתחנה'. ואז הבנתי שזה אמיתי. אחר כך קיבלתי דיווח על לוחם נוסף. רק בלילה לפני כן אמרתי לו לצאת לחקירת שריפה. הוא אמר 'אין בעיה'. בבוקר כבר שמעתי שהוא נורה. איך, ריבונו של עולם? איך? התפרקתי בבית אצל ההורים שלי, שבחיים לא ראו אותי ככה. חברים שלי נרצחו ואני לא אראה אותם יותר".

חוסר אונים

בתוך הכאוס, היו גם שיחות מצמררות מתושבים: "אני לא אשכח שיחה ממשפחה בבארי או בכפר עזה. הם צעקו: 'אנחנו נשרפים, שרפו לנו את הבית!' - ואז הקו נותק. ואתה יודע שלא תוכל עוד להגיע אליהם. הרגשתי חסר אונים. התפקיד שלי הוא להציל חיים, ובאותו הרגע הבנתי שאין לי דרך להציל". כשנתיים לאחר מכן, הזיכרונות האלה עדיין מלווים את חזן ואת המוקדנים הצעירים, שנכנסו בבוקר ההוא למשמרת שגרתית ויצאו ממנה עם פצעים שאיש לא רואה.

רבת־רשף קרן חיבה נעים, מפקדת המשל"ט הארצי, זוכרת בדיוק את השעה שבה הבינה את ממדי הטבח: "מהמטח הראשון, ב־6:30, הבנו שיש כאן אירוע בסדר גודל אחר. מטח טילים כבד, לכל הארץ. מייד דיווחנו לכל רמות הפיקוד, וחצי שעה אחר כך כבר פתחנו את מכלולי החירום. מהר מאוד הבנו שמשהו חריג קורה, והעומסים על הקווים התחילו לגדול בקצב שלא הכרנו מעולם".

אבל אלה לא היו שיחות רגילות. הפעם אלה היו אנשים שנלכדו בתוך סיוט שאין ממנו מוצא: אש בוערת בפנים ומחבלים בחוץ. "התרגלנו להדריך אזרחים ללכת לחדר סמוך, לפתוח חלון כדי לנשום אוויר נקי. אבל כאן לא יכולנו להגיד את זה. מצד אחד מחבלים, מהצד השני שריפה. מה אומרים לאדם כזה? איזו תשובה אפשר לתת כשכל תשובה למעשה יכולה להיות גזר דין מוות?".

באותן שעות נאלצו המוקדנים - צעירים בני 21-27 - להתמודד עם מציאות שלא הכשירו אותם לקראתה, עם דילמות שאי אפשר לדמיין. אדם צורח בקו: "יורים עלי" - מה אומרים לו? משפחה נלכדת בבית שעולה באש, מתחננת: "אנחנו מחזיקים את הדלת, מחבלים בחוץ. מותר לנו לעזוב? להפסיק להחזיק?" אזרחים פצועים מקבלים מהמוקדנים הדרכה איך לשים חוסם עורקים - תפקיד שלא היה מעולם חלק מעבודתם.

נעים מתארת את הקריעה הפנימית של המוקדנים באותן שעות: "הדנ"א של מוקדן הוא לקבל שיחה ולהעביר אותה לצוותי השטח - ושם נגמר תפקידו. ב־7 באוקטובר זה היה אחרת לגמרי. לא היה אפשר לשלוח כבאיות, לא היה מענה בשטח. השיחות התחילו והסתיימו אצלנו במשל"ט. היו שיחות של 40 דקות, 50 דקות, שעה וחצי. המוקדנים נשארו על הקו, לפעמים ניסו להרגיע, ולפעמים פשוט שתקו עם האדם עד לרגע האחרון, עד שהשיחה נותקה בצרור יריות, או כשבצד השני כבר לא נשמעה נשימה".

נציב כבאות והצלה, רב־טפסר אייל כספי, אומר היום במבט לאחור: "היום אנחנו הרבה יותר ערוכים, הרבה יותר מקצועיים, הרבה יותר נחושים ומבינים את גודל האחריות שרובצת על הכתפיים שלנו. אני גאה במערך. זה מערך קטן, אבל כמו שאני תמיד אומר - יש כאן שחקני נשמה. אנשים שמוכנים לעשות הכל, עד כדי הקרבת חייהם, למען תושבי מדינת ישראל. המטרה שלנו היא לייצר את החוסן הלאומי הנדרש כדי לאפשר לכוחות הביטחון, לצה"ל ולכלל המערכים להכריע בשדה הקרב - וגם להחזרתם המהירה של כלל החטופים והנעדרים כמה שיותר מהר, כל אחד לחיק משפחתו".