האמת של חוק הגיוס ברורה: זה לא חוסר יכולת, אלא פוליטיקה קטנה

הקואליציה נכשלה בפעם הקודמת, אבל השבוע הצליחה. בהצבעה שקטה, כמעט שגרתית, היא השיגה רוב ואישרה את הארכת 430 אלף צווי 8. ומה הבולט מכל? זה קרה בלי קול אחד של החרדים.

כשמדובר בהארכת צווים – תמיד יש רוב. כשצריך חוק גיוס אמיתי – "אי אפשר בלי החרדים". האמת ברורה: זה לא חוסר יכולת, אלא חוסר רצון, או פוליטיקה קטנה. נוח יותר להעמיס עוד על מי שכבר סוחבים על גבם את המדינה, מאשר לגעת באלו שעד היום לא נשאו בשום חלק מהאחריות.

ועכשיו קחו לכם הצצה לבית של משפחת מילואימניק בבוקר כזה. אז נכון – היום הוא עוד לא במילואים. אבל הידיעה ש-60 אלף צווים כבר נשלחו – מיד מכווצת. המשפחה כולה נדרכת. ואם זה לא מספיק אז גם מכינים אותנו בשלוות נפש שכזו לעוד ״מערכה ארוכה״, כאילו עד עכשיו הכל היה קצר ותכליתי. והנה עננה מתוחה מתחילה לרחף מעל הבית – בעבודה, בלימודים, בזוגיות.

התכניות נעצרות. לא נרשמים ללימודים – שוב. לא לוקחים פרויקט חדש – שוב. הילדים לא נרשמים לחוגים חדשים, המשפחה מוותרת על בילוי קטן בקיץ. אפילו ההוצאות השוטפות נעצרות, כי אף אחד לא יודע אם המשכורת הבאה תיפגע, אם האבא ייעלם מהבית, אם הקריירה תתמוטט.

כך נראית התקופה שבין צו לצו. יש כאלה שקוראים לזה "שגרה". מצחיק, נכון? זו לא שגרה – זו שחיקה מתמשכת שמתחפשת לשגרה. מאות אלפי ילדים פותחים עכשיו את שנת הלימודים – חלקם עולים לכיתה א', חלקם נכנסים לגן חדש, אחרים כבר מתגייסים בעצמם – והם עושים זאת כשהחיים בבית לא יציבים. בכל רגע אחד ההורים יכול להיעלם לשבועות ארוכים. הילדים האלה גדלים למציאות שבה "לחיות בהמתנה" זה הנורמלי.

ואנחנו, המשרתים ובני משפחותינו, עושים הכול כדי להחזיק את הראש מעל המים. גאים, אבל מותשים. והחשבון? הוא לא ייעצר אצלנו. הוא יתגלגל אל כל המדינה – בכלכלה חלשה יותר, בחברה עייפה יותר, בביטחון שמתבסס על קומץ קטן שהולך ונשחק.

אפשר להמשיך להעמיס על אותם האנשים עוד ועוד 430 אלף צווים – הדואר כבר מכיר את הדרך בעיניים עצומות. אבל אם ישראל רוצה לשרוד, הדוור חייב ללמוד מסלול חדש. גם אם ברחובות ההם פחות רגילים לפתוח את הדלת כשהמעטפה נושאת את סמל צה"ל.