עימות שר הביטחון והרמטכ"ל: נותר לחכות שכ"ץ יודיע שנפתחו שערי הגיהנום על זמיר

להתנגחות המכוערת של שר הביטחון ישראל כ"ץ ברמטכ"ל אייל זמיר, אין דבר וחצי דבר עם מינויים או פרוצדורות. כל כולה נועדה להשפיט את זמיר, ולהראות באמצעותו לצה"ל כולו (ולמרכז הליכוד) מי בעל הבית.

זה המשך ישיר לדרישתו של השר בן-גביר מזמיר, בישיבת הקבינט האחרונה שבה הוחלט על כיבוש עזה, להיות צייתן. בישראל הנוכחית, מקצועיות ומצוינות אינם קנה-מידה להצלחה. זו נמדדת בידי נתניהו ושריו - על הספקטרום שבין חנופה וריצוי. מי שעומד במשימה - מקודם. מי שמגלה עצמאות מחשבתית או תפקודית - סופג את מלוא עוצמתה של מכונת הרעל.

זה התחיל בציוץ של הבן הגולה ובהתבטאות הרעיה נגד מינויו של זמיר, והמשיך באופן שבו נתניהו עצמו התנהג כלפי הרמטכ"ל בישיבת הקבינט. זה, אגב, לא חדש: נתניהו נוהג ברמטכ"ל כך כבר תקופה, ואינו מונע משרים אחרים לעשות זאת. יראת הכבוד שהיתה לנתניהו בעבר לממלאי תפקידים בכירים נעלמה כלא היתה. בקדנציה הנוכחית שלו הם מושפלים בידי שריו, שרבים מהם אינם נמנים על "העלית האינטלקטואלית" (ובוודאי שלא על זו הוורבלית).

שרי ביטחון קודמים נהגו לצאת כנגד מי שתקפו את הקצונה הבכירה. "תתקפו אותי, לא את צה"ל ומפקדיו", הם נהגו לומר. כ"ץ הוא פוליטיקאי מזן אחר: המפקדים מעניינים אותו כקליפת השום. ספק אם הוא מכיר את מרבית השמות שאושרו בסבב המינויים האחרון, וממילא לדעתו המקצועית עליהם אין שום חשיבות ממשית בהיותו נעדר כל הבנה בסיסית במקצוע הצבאי. בישיבות שבהם תוקפים נתניהו ושריו את הרמטכ"ל הוא נוהג לשתוק, או לשתות. ספק אם היה מי שנתן להגדרה "מילא פיו מים" ביטוי מוחשי כל-כך.

בתשעת החודשים שלו במשרד הביטחון, הותיר כ"ץ חותם שנע בין שולי לשלילי. כל ההישגים - בלבנון, בסוריה, באיראן (וכמובן בעזה) - נרשמו לזכות צה"ל ונתניהו. חלקו הסתכם בקטטות: קודם עם הרמטכ"ל הלוי, ואחר-כך עם מחליפו זמיר. סיבות לא חסרו אז, ולא חסרות היום. עזה וצווי הגיוס שצה"ל הוציא לחרדים הן האחרונות ברשימה.

עצירת המינויים היא אמצעי בידי כ"ץ לרדות ברמטכ"ל. הודעותיו הבהולות אתמול בלילה והיום השכם בבוקר, היו רצופות אי דיוקים על אופן ניהול התהליכים, ורצופות כשלים לוגיים בנוגע למצוינות מפקדים. על הדרך הוא מחמיץ עניין פעוט: כשהוא מעכב מינויים, הוא מקים עליו את כל קצונת הצבא, ואת בני משפחותיהם, שגם ככה משלמים כבר שנתיים מחיר בלתי נסבל.

את כ"ץ הקצינים האלה פחות מעניינים. הוא עוסק בכבוד, בכוח ובנאמנות. המאבק שזמיר מנהל נגדו הוא לא רק על מעמדו: הוא על הרחקת הפוליטיקה מצה"ל. בדרך הוא משלם מחיר כבד, כשהרע עוד לפניו. בניגוד אליו, לשר הממונה אין קווים אדומים. נותר, אם כך, רק לצפות שבקרוב יפרסם כ"ץ הודעה שבה יזהיר את זמיר כי ייפתחו עליו שערי הגיהינום.