לקראת הקבינט: די למריבות, הגיע הזמן לתוצאות

"מחלוקת בין ראש הממשלה לרמטכ"ל", צועקות הכותרות. "נתניהו יכפה על צה"ל לכבוש את עזה", מתקוממים הפרשנים. כמעט שנתיים אחרי מתקפת הזוועות יש ל"תקשורת" ולמלבי השנאה עוד קרב פנימי לעסוק בו.

כאילו זה מה שמעניין או חשוב לציבור. כאילו זה מה שיביא את הניצחון על חמאס או יחזיר את החטופים.

ובכן, זה לא.

כל מי שעיניו בראשו – ושם כנראה נמצא רוב הציבור – מתעניין הרבה פחות בוויכוחים בין הדרג הצבאי למדיני, והרבה יותר בתוצאות של הוויכוח הזה. כלומר בשאלות מהן הדרכים להשיג באופן המהיר ביותר ובכמה שפחות פגיעה בחיילי צה"ל, את מטרות המלחמה. אם יקראו לדרך הזו, "מצור", או "כיבוש", או "כיתור", או "כתר", או "הכרעה", או "פשיטות", או כל מילה אחרת מהז'רגון הצבאי, לא ממש אכפת. מה שכן אכפת הוא להביא כמה שיותר מהר הביתה את אחינו השבויים בעזה, ולהעלים מעל פני האדמה את חוטפיהם. שם נמצא הקונצנזוס הישראלי.

בסוף, מדובר בטיפול צבאי באותם 25 אחוזים מהרצועה שבשנה האחרונה כוחותינו כמעט לא נכנסו אליהם. לישראלי הממוצע לא ממש משנה אם צה"ל יטיל "כתר" מבחוץ שבמסגרתו יערוך פשיטות פנימה, או פשוט יטהר משבצת שטח אחר משבצת שטח. מאחר והפערים בין הגישות לא מאוד גדולים, סביר מאוד שבישיבת הקבינט הערב תגובש דרך אחודה בין צה"ל לדרג המדיני וכך "המחלוקת" תיעלם.

מעבר לכל זה, מדובר במלחמה שהיא ממלכת אי הוודאות. יש בה שינויים, הפתעות והתפתחויות. או כמו שאומרים בצה"ל, "כל תכנית היא בסיס לשינויים". כלומר – ולמדנו זאת שוב בשבועות האחרונים בדרך הקשה – די בטוח שהמציאות תכפה גם על נתניהו וגם על זמיר, לעדכן את התוכניות שיאושרו הלילה. אם כך, על מה המריבה?

לכן, עשו טובה, עזבו אותנו מהצעקנות, והַראו שורות תחתונות. זה מה שמעניין ובעיקר מה שחשוב. 22 חודשים מטבח שמחת תורה, הגיע הזמן לתוצאות שהן ניצחון מוחלט הכולל את החזרת החטופים. אם זה יקרה, הציבור יהיה שבע רצון ויחלק את ההצלחה בין כל האבות.

מאידך גיסא, אם חלילה זה לא יקרה, נתניהו וזמיר יהיו אחראים באותה מידה בעיני העם שבשדות. כך שמכל הסיבות האלה, זה ורק זה מה שצריך להטריד גם אותם וגם אותנו.