כך זמיר מתכנן לדחוק את חמאס לפינה - מבלי לשבור את הכלים

הניסיון לדחוק את הרמטכ"ל לפינה, שקוף לו. המהלכים שמנהל מולו ראש הממשלה, ובשליחותו כמה מהשרים, נטולי תחכום. הם נועדו לתכלית אחת מרכזית: להפיל עליו אחריות לתוצאות תכניתם אם תיכשל, ולסיכולה אם לא תבוצע.

דברי כמה מהשרים אתמול על כך שהרמטכ"ל נדרש לבצע את החלטות הממשלה היו המשך ישיר לקמפיין שמתנהל כאן מאז כינונה של הממשלה הנוכחית. אז נדרשו שומרי הסף לשאלה - שהונחה בפני כמה מהם מפורשות - האם יצייתו לממשלה או לחוק. זמיר נדרש לוורסיה משוכללת של אותה השאלה: האם יציית לכל החלטה של הממשלה בנוגע לעתיד המלחמה בעזה, ללא קשר לתוכנה והשלכותיה.

לדעת השרים, התשובה ברורה: הממשלה מחליטה, והצבא מצדיע ומבצע. אלא שבפועל, התשובה מורכבת בהרבה. הרמטכ"ל הוא לא פקיד: הוא מפקד הצבא. חובתו לומר את עמדתו המקצועית ולהילחם עליה. חובתו להגן על פקודיו, וגם על המוסר והאתיקה. אם הוא חושב שייהרגו חטופים - חובתו להגיד זאת. אם הוא חושב שהמהלך המוצע יעלה בחיי חיילים רבים - חובתו להגיד זאת. אם הוא חושב שייהרגו פלשתינים רבים חפים מפשע, חובתו להגיד זאת. אם הוא חושב שהמהלך הזה יוביל לרדיפה של חייל צה"ל בכל מקום על פני הגלובוס, חובתו להגיד זאת. אם הוא חושב שהמהלך הזה עלול להוביל לאמברגו נשק על ישראל שיסכן את יכולתו של צה"ל לפעול בעתיד, חובתו להגיד זאת. אם הוא חושב שלוחמי הסדיר והמילואים עלולים לקרוס תחת העומס, חובתו להגיד זאת. אם הוא חושב שממשל צבאי יטיל על צה"ל עומס שגדול ממידותיו, חובתו להגיד זאת.

קמפיין נגד הרמטכ"ל

הרמטכ"ל הוא לא "יס מן". הוא איש המקצוע הבכיר בישראל לענייני צבא, וגם היועץ הצבאי של הממשלה. זכותה ללכת נגד דעתו: היא צריכה סיבות טובות מאוד כדי לעשות את זה, והיא צריכה להסביר אותן לציבור. בינתיים נתניהו והשרים חומקים מהסברים, ומסתפקים בניהול קמפיין פחדני, שרלטני, נגד הרמטכ"ל שהם עצמם מינו רק לפני 5 חמישה חודשים תוך הבטחה שיהיה התקפי מקודמו. הוא היה כזה באיראן, וגם בעזה כל עוד זה שירת את מטרותיהם. מרגע שלא, הוא הפך לרופס ולכזה שיש להיפטר ממנו (יש בסביבתו של נתניהו מי שמפנטזים על מינויו של יועצו הצבאי, אלוף רומן גופמן, חסר הניסיון, בהמשך למינויו של דוד זיני לראשות שב"כ).

בניגוד לפרסומים והערכות, זמיר לא ימהר להתפטר. הוא הבין את גודל האחריות כשנטל אותה והסכים לקבל עליו את התפקיד. בנו של ראש הממשלה רמז אתמול שמי שדחף לשם היה שר הביטחון, שקבע את רשימת המועמדים. זה כמובן קשקוש: נתניהו עצמו ראיין את זמיר פעמיים, ותמך במינויו. לו היה מדובר באדם אחר, הוא היה עלול להיעלב מהשכחה ומהאופורטוניזם שאחזו בנתניהו. זמיר, שכיהן בעבר כמזכירו הצבאי של נתניהו, מכיר אותו מקרוב ויודע שאחריות, קולגיאליות ואמירת אמת הן לא תכונות אופי בולטות אצלו.

זמיר תומך בהכרעת חמאס. הוא תומך קודם לכן בשחרור החטופים, מחשש שאם סדר הדברים יהיה הפוך לא יהיה את מי להציל. הוא סבור שישראל פספסה לא מעט הזדמנויות בחודשים האחרונים לסגור הסכם, ולו חלקי, שישיב חטופים חיים וחללים הביתה. בקונסטלציה שנוצרה, הוא גם סבור שכיבוש מלא של עזה עלול להיות הרסני לא רק לחמאס, גם לישראל, על רקע מצבה הבינלאומי המעורער והקרע הפנימי שמחריף ועלול לאיים גם על שלמותו של צה"ל.

לא לשבור את הכלים

הצעתו של זמיר נועדה להגביר את הלחץ על חמאס מבלי לשבור את הכלים. להטיל מצור על שלוש המובלעות שחמאס שולט בהן – העיר עזה, דיר אל־בלח ומחנות הפליטים של מרכז הרצועה ואזור המואסי – ולפעול לתוכן בתקיפות ופשיטות. זאת תכנית שניתן לבצע בכוחות צנועים יחסית, עם סיכון מצומצם לחטופים ולחיילים, ומבלי להרע דרמטית את מצבה של ישראל בעולם. בצה"ל סבורים שחמאס יידחק לפינה, וייאות לפשרה חלקית כדי להקטין את הלחץ עליו. מהלך כולל ידרוש כבר מעורבות אמריקנית משמעותית יותר, לרבות הטלת הקלף הסעודי על השולחן ותכנית מפורטת להקמת שלטון חלופי לחמאס בעזה ולשיקומה של הרצועה.

נתניהו מכיר את תכניתו של זמיר, אבל נמנע עד כה מלהביאה לדיון בקבינט. זה מזכיר את הימנעותו מכינוס הקבינט לדון באזהרות צה"ל על קריסת ההרתעה במהלך שנת המהפכה המשפטית שקדמה למלחמה, ולהימנעות השרים מפגישות עם ראשי שב"כ ואמ"ן קודם לאישור פסקת ההתגברות בכנסת ביולי 2023. בשונה מאז, התעקשותו של נתניהו כעת לא ברורה: הקבינט, כמו מליאת הממשלה כולה, נתון למרותו המלאה, ומצביע פה אחד על פי רצונו. הדחת היועצת המשפטית לממשלה שלשום היתה דוגמא טובה לכך, לא יחידה: גם הדחתו של יולי אדלטשיין מוועדת החוץ והביטחון נועדה לקדם את האינטרסים הפוליטיים של ראש הממשלה, שמנוגדים לאלה של מדינת ישראל. אדלשטיין נקם ברגע האחרון, בפרסום תכניתו שמסנדלת את מחליפו, בועז ביסמוט, שיידרש עתה להסביר כל פסיק שישנה במתווה.

"זאב זאב" לחמאס

אתמול מלאו 669 ימים למלחמה, כשמה של יחידת החילוץ הצה"לית שעשתה נפלאות במלחמה והצילה חיי מאות לוחמים. בשונה ממנה, ממשלת ישראל לא מצליחה לחלץ את החטופים, והיא נמצאת כעת בצומת הכרעה. ישנם שסבורים שכל מהלכי נתניהו הם, שוב, בבחינת "זאב, זאב", שנועד להלחיץ את חמאס ולהשיבו למו"מ. אחרים מאמינים שנתניהו חצה את הרוביקון, ופניו למהלך שיממש את שלל ההבטחות שפיזר לניצחון מוחלט.

לשלושה גורמים יהיה תפקיד מרכזי בימים הקרובים. הראשון הוא ארצות הברית. הנשיא טראמפ נותן כרגע גב לנתניהו, אבל לא ברור איזה גב ולמה בדיוק. נפתלי בנט, בפוסט ארוך שפרסם אתמול עם שובו מארצות הברית, הזהיר שטראמפ עלול להתהפך על ישראל כמו שהתהפך על רוסיה. דבריו שווים קריאה: הם תמרור אזהרה מפני מצבה המתדרדר של ישראל בעולם, מפיו של אחד שיודע.

טראמפ, ברצותו, יכול לקפל את ישראל, ויכול גם לקפל את קטאר ובאמצעותה את חמאס - הגורם השני - שרוכב עדיין על גל קמפיין הרעב המוצלח שניהל. נכון לאתמול לא היתה לחמאס שום סיבה להתגמש, אבל ישראל יכולה לאתגר אותו, למשל באיום מפורש שתסיר מעליה את מגבלות החיסול על אדמת קטאר (אלא אם יש גורמים בסביבתו של לשכת ראש הממשלה שזה מנוגד לאינטרס שלהם).

הגורם השלישי הוא זמיר. את ראש הסוס שהונח במיטתו, כמו במאפיה, הוא הסיט בינתיים הצידה, אבל את המסר הוא הבין היטב. כאמור, אין לו עניין להפוך את עצמו לעושה דברה של הממשלה: בכוונתו להמשיך ולומר את דעתו המקצועית, כפי שנשבע בכניסתו לתפקיד, כשהצהיר שהוא חייל של המדינה.