הקונספציה של חמאס - שמובילה אותו להתבצר

מקרון לא היה צריך להמתין זמן רב עד שזה יבוא. ראזי חמד, בכיר בלשכה המדינית של חמאס, היושב בקטאר, מיהר לקחת בשם חמאס את הקרדיט ליוזמת ההכרה במדינה פלשתינית. בראיון ל"אל־ג'זירה" (במוצ"ש) הוא טען כי התפתחות זו היא "אחד הפירות של מתקפת 7 באוקטובר", והבהיר כי "נשק ההתנגדות הוא מהות הסוגיה הפלשתינית, אנחנו (בחמאס) מחויבים לכך ולא נמסור אפילו כדור ריק אחד".

למי שמתקשה לזכור, זהו אותו חמד שימים מעטים לאחר הטבח הסביר בראיונות לתקשורת כי ישראל היא "מדינה שאנחנו רוצים להוריד" והבטיח: "'מבול אל־אקצא' הוא רק הפעם הראשונה. תהיה גם פעם שנייה, שלישית ורביעית. יש לנו האיתנות והאפשרות להילחם ולשלם את המחיר". קשה להבין מדוע ידם הארוכה של מנגנוני הביטחון הישראליים לא פגשה בו, אך עדיין לא מאוחר.

בחמאס שואבים עידוד מהצלחת קמפיין "רעב בעזה" ומהתגובות שהוא עורר בעולם ובישראל. הם מאושרים גם מהחיבור שנעשה בין יוזמת ההכרה במדינה פלשתינית לבין המלחמה ברצועה. עיתוי השקתה, כמו גם הזיקה שיצרו חלק מהמנהיגים המערביים בינה לבין המצב בעזה, הפכו את היוזמה הזו בעיני הציבור להישג מדיני של חמאס. אם נוסיף לכך את ההקלה בלחץ הצבאי ואת הצינורות שנפתחו להצפת הרצועה במזון ובאספקה אזרחית, אפשר להבין את פשר הזחיחות שמגלים בארגון הטרור.

הדרישות של חמאס

כשכך הם פני הדברים, וכשההנהגה בישראל מותקפת מכל עבר, הם לא רואים סיבה להתגמש. האיומים לפתוח עליהם את שערי הגיהינום מעוררים גיחוך. לעומתם, הלחץ הגובר בישראל, במיוחד לאחר פרסום סרטוני החטופים המורעבים, יוצר אצלם את הרושם שההתעקשות הישראלית נסדקת.

למרות הטלטלות במשא ומתן לאורך חודשי המלחמה, ארבע הדרישות הבסיסיות שחמאס הציב כתנאי להחזרת כל החטופים לא השתנו. ערבות בינלאומית להפסקה כוללת ומוחלטת של הלחימה מצד ישראל; נסיגת כוחות צה"ל לקווי 6 באוקטובר; פתיחת מעברי הגבול ויצירת תנאים שיאפשרו את שיקומה של הרצועה; ושחרור מחבלים הכלואים בישראל בהתאם למפתח שעליו יוסכם. אם ישראל תיענה לדרישות הללו, היא תסיים את המלחמה בלי שהשיגה את מטרותיה ולא רק תשאיר את חמאס כגורם הכוח המרכזי ברצועה, אלא גם תאפשר לו להתחמש ולהתעצם מחדש, ותסלול את דרכו להשתלט גם על יו"ש - שבה הוא כבר זוכה לפופולריות רבה.

מלבד האפשרות לסיים את המלחמה בתנאי חמאס, עומדות בפני ישראל שתי חלופות נוספות: כיבוש הרצועה והחלת ממשל צבאי זמני, או המשך המאמצים לשחרור חלק מהחטופים על ידי שילוב של לחץ ומשא ומתן, מבלי לוותר על מיטוט חמאס ועל התפרקותו מנשקו. הקבינט יידרש להכריע בין שלוש החלופות.

דרכי פעולה

בגישתה הנוכחית, ישראל מבקשת תחילה למתן את הלחץ הבינלאומי גם במחיר של הורדת הלחץ מחמאס. אלא שזה מביא לקיבעון של המצב בשטח, משאיר בידי חמאס את היוזמה, מחזק את ביטחונו, גורם לבלבול בצד הישראלי וגם לא נותן מענה לסוגיית החטופים.

בידי ישראל, גם במצב הביניים הנוכחי, יש אמצעים נוספים שנכון להפעיל. לדוגמה, פגיעה בהנהגת חמאס בחו"ל, שממשיכה ליהנות מחסינות ולנהל את הפעילות המדינית באין מפריע. נטרולה גם עשוי לפגוע במאמצי השיקום של חמאס לאחר המלחמה. פעולה נוספת: קטיעה מוחלטת של האינטרנט, הרשתות והתקשורת בעזה. אלה הם הכלים שדרכם חמאס שומר על משילותו. באמצעותם הוא מגבש את תמונת המצב, מעביר מידע והנחיות לציבור.

נוסף על כך, האצת הקמתה של העיר ההומניטרית וקידום יוזמת טראמפ להגירה מרצון של האוכלוסייה - זהו הפתרון האמיתי לבעיות היסוד בעזה וגם מענה לרצונם של רבבות תושבים, כפי שמלמדים סקרים שונים, זהו המהלך שחמאס חושש מפניו יותר מכל.

לנוכח ההרעבה המכוונת של החטופים, ולמרות ההנחה שלחמאס יש אינטרס למנוע את מותם, ישראל צריכה להציב תג מחיר ממשי ולהבהיר כי מותו חלילה של מי מהחטופים יגרור הפעלה אוטומטית של צעדים דרסטיים כמו גירוש מאות פעילי חמאס (ששמותיהם יפורסמו) ומשפחותיהם. גם את זה צריך להכניס לסל האמצעים.

הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, כיהן כראש המל"ל בשנים 2021-2017