"היום אנחנו נלחמים אחרת": עם הכוחות בנצרים

פעם שנייה ברצועת עזה. נוסעים בג'יפ בציר נצרים. בדרך - מראות מלחמה: הריסות, אבק ואין נפש חיה. משום מה, הפעם אין פחד.

מגיעים למוצב בסמוך לציר נצרים. באופק הרחוק, פס של זוהר ים ומה שהיה פעם היישוב נצרים. אני שוב עם חטיבת המילואים 646. ביקרתי אותם בסבב הקודם בעזה. מאז הם כבר עשו 350 ימים על מדים, בעזה, ביו"ש, בלבנון ובסוריה. ב־80 הימים האחרונים הם נלחמים שוב ברצועה. בקרוב הם עוזבים, ובעת כתיבת שורות אלה נערכים לפעילות הלילית ברצועה. מתח מהול בהקלה של סוף.

המוצב, כמה קרוואנים ואוהלים, מוקף בסוללות עפר. בתוכו מסתובבים החיילים, בלי קסדות ובלי שכפ"צים. בלב הפועם של המוצב - מנחת רחפנים מריבועי דשא סינתטי. פלוגת התצפית של החטיבה עובדת סביב השעון.

"ברגע זה יש לנו באוויר שלושה רחפנים", מסביר ו', לוחם שנמצא בעמדת הפעלת הרחפנים. "בסך הכל יש לנו שלוש עמדות לרחפני תצפית ושתי עמדות לרחפני תקיפה, למטילי מרגמה או למתאבדים. יש קו בשטח שייצרנו שאותו אסור למחבלים לעבור. זה מגן עלינו ועל תושבי העוטף".

"השאיפה שלנו היא לא להרוג מחבלים בנשק האישי", אומר אל"ם יוני, מח"ט 646. "המטרה היא להרוג כמה שיותר מחבלים בצורה מתוחכמת. הרגנו יותר מ־400 מחבלים בעזרת רחפנים".

יוני, בן 38 ממזכרת בתיה, נשוי להדר, אב לארבעה שגדל בעתניאל כבן של רב. "בצבא גדלתי בצנחנים, בגדוד 890. הייתי מפקד הגדוד לפני 7 באוקטובר. היינו אחד הגדודים היחידים שסגרו את השבת של שמחת תורה. במשך שלושה ימים נערכנו לתרגיל שהיה אמור להתחיל במוצאי שמחת תורה. בערב החג אמרתי לחיילים: 'במוצאי השבת מתחילה מלחמה'. התכוונתי לתרגיל".

אבל מלחמה אמיתית החלה כבר בשבת בבוקר. הם היו בנבי מוסא. יוני ראה בסרטון את ג'יפ המחבלים בשדרות, ובלי לקבל פקודה החליט להוריד את כל הגדוד דרומה. "פלוגה אחת שלחתי על ג'יפים, ועוד ארבע פלוגות במסוקים. הבאתי לעוטף 450 לוחמים. זה היה הכוח הגדול הראשון שהגיע לשטח. נלחמו בנחל עוז, בבארי ובעלומים".

"היום אנחנו נלחמים אחרת"

בחצי השנה האחרונה, כמח"ט 646, הוא מפקד על מילואימניקים לראשונה. "חשבתי שמילואים זה שכונה, שכל אחד עושה מה שהוא רוצה. הופתעתי לטובה לראות כמה הם ממושמעים ורוצים סמכות. אני עושה עם החבר'ה האלה פעולות בלילה בשטחים מורכבים, פעולות שלא עשיתי עם לוחמים בסדיר. צריך להיות רגישים יותר לאנשי המילואים, יש להם משפחות, עבודה ולימודים. אבל בסוף, בחור שעולה על מדים, גם אם הוא בן 50, הוא חייל. שיעור ההתייצבות בסבב הזה הוא כ־80%. יש כאלה בחו"ל, או עם קשיים בבית או בעבודה. אנחנו מגלים רגישות. בסוף, החוזה עם לוחם המילואים הוא ל־20 שנה. אנחנו לא זורקים אף אחד, אלא מחכים שיתגבר על הקשיים ויבוא בפעם הבאה".

הלוחם א"ס: "בצוות, זו לא שאלה אם מגיעים למילואים - פשוט מגיעים". חברו, א"ב: "ההתייצבות של כולם חשובה למרקם של הצוות"

יוני מסביר שבעיניו, התכונה החשובה ביותר לקצין היא למידה. "גם ללמוד טכניקה צבאית וגם לעשות תחקיר וללמוד מהניסיון. היום אנחנו נלחמים אחרת מאיך שנלחמנו לפני 80 יום. היו לנו היתקלויות, כולל הרוג, אלון פרקס. הבנו שצריך לחשוב איך עושים את זה טוב יותר. שינינו את שיטת הלחימה. לא עצרנו את הלחימה לרגע, בכל לילה אנחנו נלחמים בטירוף".

אז למה המלחמה מדשדשת? איך מנצחים?

"אני לא חושב שהמלחמה מדשדשת. בכל יום שעובר המצב שלנו הולך ומשתפר. לפני שנה היה רפיח - היום אין רפיח; לפני שנה היה בית חאנון - היום, אחרי הפעילות שלנו, אין בית חאנון", אומר יוני, ומראה צילום אוויר של צפון בית חאנון לפני ההתקפה הצה"לית ואחריה. "אנחנו כובשים עוד שטחים, משמידים עוד תשתיות אויב מעל ומתחת לפני הקרקע. כל ההנהגה הבכירה והבינונית של חמאס הולכת ומתחסלת. האויב נותר חסר אונים. נשארו לו רק החטופים. בהורדת ידיים, יש את השלב שלפני השבירה האחרונה. אנחנו שם. אבל ברור שיש פה מורכבות בגלל החטופים. אם יש משהו חיובי לומר על הצד השני, זה שהוא נחוש למרות המכות שהוא חוטף".

יוני: "השאיפה שלנו היא לא להרוג מחבלים בנשק האישי. המטרה היא להרוג כמה שיותר מחבלים בצורה מתוחכמת. הרגנו יותר מ־400 מחבלים בעזרת רחפנים"

קושרים לכם את הידיים מלמעלה?

"לא, ממש לא. אני מפעיל פה את כל היכולות שיש לצה"ל. המשימה שלנו היתה דרג' תופאח, סג'עייה ומסדרון נצרים, בהמשך קיבלנו גם את משימת בית חאנון. האתגר הצבאי הוא מטורף".

אנחנו מציינים 20 שנה להתנתקות. איפה היית אז?

"הייתי בנווה דקלים, נער בן 18".

ואתה מאמין שאתה כאן, 20 שנה אחרי?

"כל המלחמה הזו היא הזיה אחת גדולה. כל מי שאומר ש'הם' היו בקונספציה - זה בעיניי קצת חטא הגאווה. כולנו היינו בקונספציה שאפשר לחיות ליד קן הצרעות הזה. אבל המלחמה הזו הראתה לנו שיש לנו, כצבא וכחברה, הרבה יותר יכולות ממה שאנחנו מדמיינים. אנחנו מפתיעים את עצמנו כל הזמן. שנה ועשרה חודשים באירוע הזה, ולאנשים עדיין יש כוח להילחם בטירוף".

שמונה שעות בבית ב־80 יום

בהחלט טירוף, בהתחשב בעובדה שב־80 הימים האחרונים יוני היה בבית רק שמונה שעות. "הייתי פעם אחת במסיבת גן של הבת שלי לארבע שעות, ועוד פעם אחת לארבע שעות. זה טירוף, זה קשה מאוד. אני לא יודע איך אשתי שורדת - אני לא הייתי שורד. הרבה יותר קשה לשים ארבעה ילדים במסגרות בבוקר מאשר להוציא חטיבה להתקפה. כשאני מגיע אני רק מפריע לה. במקביל לאימהות, היא גם עובדת במשרה מלאה. אין לי מושג איך היא מצליחה לעשות את זה. אשתי והילדים באמת אלופים. בין התפקידים היתה לי חופשה, ויצאנו לטיול של שלושה שבועות בארה"ב. בחופשה הילדים שכחו שיש מלחמה".

"כשהאויב על הרצפה"

ליוני חשוב שאדבר עם לוחמים, שארגיש את האיכות ואת המוטיבציה שלהם. אחד מהם, ח', אמור להתחתן בעוד שבועיים. הוא מהנדס בחברה ביטחונית, ויש לו עוד הרבה כוח להמשיך להילחם. "אין שאלה. כשמגיע הצו - אתה יודע שתבוא ושם את כל הקשיים בצד. מה נותן לנו כוח? צדקת הדרך, החינוך שקיבלנו מהבית והדיבוק בחברים. אני רוצה לחזור הביתה עם ניצחון ברור. כל מתאגרף יודע איך נראה ניצחון - כשהאויב ממול על הרצפה ומתחנן לסיום.

"כשאני נוסע בכביש 1 ושר את 'באב אל־וואד', אני יודע שניצחנו את הקרב בתש"ח. אם מספרים לנו שהאויב נכנע או מורתע, זה לא ניצחון. כרגע הידיים שלנו קשורות במידה מסוימת. יש אזורים שאי אפשר לפעול בהם, יש חטופים. חמאס קשר לנו את הידיים מאחורי הגב, אבל אנחנו מספיק מתוחכמים. החזירו חטופים מאנטבה, אף על פי שזו היתה סכנה עצומה. גם עכשיו נדע לעשות את זה".

קושרים לכם את הידיים מלמעלה? יוני: "ממש לא. אני מפעיל כאן את כל היכולות שיש לצה"ל. האתגר הצבאי הוא מטורף"

א"ס, סטודנט לתואר שני במדעי המחשב, וא"ב, מנהל תפעול בסטארט־אפ, שניהם בני 27, משרתים יחד מאז הגיוס לעורב צנחנים במארס 2010. הם כבר סוגרים 350 ימי מילואים. שניהם משלמים מחירים בעבודה ובלימודים על השירות הממושך. "בצוות שלנו זו לא שאלה אם מגיעים למילואים - פשוט מגיעים", אומר א"ס. "המשימה שלנו חשובה למדינה, והתייצבות של כולם חשובה למרקם של הגדוד והצוות", אומר א"ב.

שניהם גם מצאו זוגיות תוך כדי המלחמה, ולא קל להם לתחזק אותה מרחוק. הסבב הזה היה מורכב במיוחד אחרי שאיבדו את חברם הקרוב, אלון פרקס, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בחודש יוני האחרון.

א"ס: "היינו ממש לידו. קשה לתפוס את המוות הזה. זה הביא פחד מאוד גדול, וגם פה היתה טלטלה, אבל בתוך שבוע חזרנו ללחימה. לאלון היה מאוד חשוב מה שאנחנו עושים פה. הייתי איתו בשמירה האחרונה, ממש לפני ההיתקלות. הוא אמר לי שהוא מוכן להמשיך עוד חצי שנה רצוף במילואים כדי לנצח במלחמה".

"להיות לוחם זה צו השעה"

א"ב: "חבר צוות נוסף נפצע קשה בהיתקלות ומשתקם בשיבא. כשאנחנו יוצאים הביתה, יש לנו עוד מערכה. אלה לא רק בנות הזוג והעבודה, אלא גם הביקורים אצל פרקס, שהם מקור כוח מטורף בשבילנו, ואצל החבר הפצוע שבשיקום. זה לא קל. אנחנו מנסים לתמרן בין הדברים. החלום שלי לאחרי המלחמה הוא להקים בית. אני פה כדי שאוכל להביא ילדים לעולם, שיהיה להם טוב, ושהם לא יצטרכו לעשות את מה שאני עושה עכשיו".

א"ס: "חשוב לי להעביר מסר שלהיות לוחמים זה צו השעה. כל מי שיש לו כוחות נפשיים ופיזיים - חייב להגיע. זו חובה".

"רגע של אובדן של לוחם הוא רגע קשה", אומר יוני. "זה אדם שכל החיים תיקח איתך, כי הוא מת תחת פיקודך. אני אחראי למוות שלו, אני שלחתי אותו למשימה, אני אישרתי תוכניות. הייתי איתו שם באותו הרגע. בכל פעם שלוחם נופל, אתה תשאל את עצמך אם היית צריך לפעול אחרת. אתה הולך לישון עם זה וקם עם זה. זה גם רגע שכולם מסתכלים עליך - מג"דים, מטה, לוחמים. ברגע הזה לוקחים נשימה עמוקה, נותנים לאנשים חיבוק גדול, וממשיכים קדימה. גם יוצרים קשר עם בני המשפחה ומבטיחים שכשנסיים את המשימה נגיע אליהם. אל פרקס עוד לא הגעתי. זו המשימה הראשונה כשנסיים מחר".