11 שנים חלפו, הימים אותם ימי בין המצרים - רגישים, חמים וטעונים מאוד עמוק בתוך מלחמה צודקת - אז היינו ברפיח, היום חטיבת גבעתי בבית חאנון. לוחמי סיירת גבעתי, בראשם המ"פ רס"ן בניה שראל ז"ל יחד עם הקשר שלו, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל וסגן הדר גולדין ז"ל, מחפשים בתוך "הפסקת אש" שנכנסה לתוקף רק לפני שעה, כל קצה חוט במטרה לאתר ולהשמיד את מנהרות החמאס.
כעבור כמה דקות, בשעה 09:15, החלו היריות שפילחו את השקט - יריות שפגעו לנו בטובים שבבני הארץ הזאת. עוד כמה דקות ארוכות עוברות ואנחנו מבינים שחטפו לנו את הדר. רגע גורלי ששינה לשלוש משפחות את החיים לתמיד והשאיר לנו חוב מוסרי וחברתי לא פתור - החוסר של הדר גולדין ז"ל.
את הדר פגשתי כשיצא לקצינים וגם כשחזר כמצטיין. לא אשכח את הפגישה באחד הימים על הגדר טרם הכניסה איתו ועם אביו - פרופסור שמחה גולדין שהיה גם כן במילואים במלחמה. פגישה שהחלה בחשדנות מצידי שמא הדר מדבר עם כתב או מי שלא צריך, ונגמרה באחווה והערכה עצומה על אב ושני בניו שנלחמו כולם יחד באותה העת בעזה. לא ידעתי שבפעם הבאה שאפגוש את שמחה זה יהיה בניחום האבלים של בנו הדר.
הדר ניחן בתכונות "מדבקות" של מנהיג - צנוע, חייכן, אדם טוב ולוחם איכותי וערכי מהמעלה הראשונה. הכי ראוי שיש להוביל לוחמים. צפינו לו עתיד מזהיר כמפקד בסיירת, לצערנו הרב זה לא קרה. אף אחד לא מכין אותך לחזור למשפחה שכולה בלי הבן גם אם הוא נחטף.
הדר כמו בניה שראל וליאל גדעוני היו מטובי הארץ - משפחות שבניהן הם גם לומדים וגם משרתים וגם עושים ומתנדבים למען הכלל, כל אחד בדרכו. מורשתם קיימת עד היום בסיירת ובחטיבת גבעתי, בין אם זה בציורים ומשפטי מוסר ערכיים שהשאירו, אבל בעיקר בערכים של חתירה למגע, בערבות הדדית ובמסירות אין קץ עבור הארץ הזאת ועבור חבריהם לנשק.
גם היום, 11 שנים אחרי, הפצע עדיין פתוח. הדר לא הוחזר - ולצערנו, מאז נוספו עוד רבים למילה הכואבת כל כך - "חטופים". קשה לעכל את העובדה שהם עדיין לא איתנו. אני מקווה שנדע ללמוד וליישם את הלקח המוסרי שלחמו למענו לוחמי הסיירת באותו אירוע - כשבגבורה יוצאת דופן נכנסו מאות מטרים אל תוך המנהרה, בניסיון להשיב את הדר.
יש לנו מחויבות עמוקה - אנושית, מוסרית וערכית - להחזיר את הבנים שלנו. כדי שכל אם תדע שהיא אכן מפקידה את גורל בניה בידיים נאמנות, שלא יוותרו עד שישוב - בין אם חי ובין אם לא. לפני 11 שנים, כשקיבלתי את הפקודה לסגת, הרגשתי שנשאר חוב פתוח ברפיח. כמו כל חוב שלא נסגר - גם הוא הלך ותפח עם השנים. כשחזרנו לשם במלחמה הנוכחית, הבנו עד כמה. נעשה כל שניתן כדי לסגור את החוב הזה. זו חובתנו - לא רק כלפי הנופלים, אלא כלפי מי שאנחנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו