סלוגן אחד הפך את המלחמה לנצחית

ישראל איבדה את דרכה במלחמה בעזה. אין לה מושג לאן היא הולכת, ולכן אין לה סיכוי להגיע לשני היעדים שהציבה לעצמה – השבת החטופים והכרעת חמאס.

זאת תוצאה ישירה של האין-מדיניות בישראל. מראשית הדרך, קדחו כולם לנתניהו שנדרשת אסטרטגיה ונדרשים יעדים, כדי שצה"ל יוכל לכוון את פעולותיו להשגתם. אבל נתניהו, בלחץ האגף המשיחי בממשלתו, הגדיר יעד שאינו בר השגה או מדידה: "ניצחון מוחלט" הוא קרא לו, ובהינף שתי המלים האלה הפך את המלחמה לנצחית.

נתניהו הבטיח פעמים רבות שהניצחון (המוחלט) בהישג יד. פעם זה היה "חודשים", פעם "כפסע", כל נאום וההבטחה שלו, אבל הניצחון – מעשה שטן – התרחק ככל שישראל התקרבה. אפשר להתפלא שדווקא נתניהו, בעל הידע ההיסטורי הנרחב, כבל את עצמו להתחייבות שכזאת, אבל כנראה שהפוליטיקאי שבו חזק יותר מהמדינאי: הכל מכוון אל הנאום של הערב, אל הכותרת של הבוקר, אל הסקר של סוף השבוע, ואחריהם אלוהים גדול.

נתניהו הדביק במחלת ההבטחות הזאת את שריו. מישראל כ"ץ שהבטיח פעמים רבות ששערי הגיהינום ייפתחו על עזה אם החטופים לא ישובו, ועד בצלאל סמוטריץ' שהבטיח פעמים רבות שיעזוב את הממשלה אם ייכנס סיוע הומניטרי לעזה. החטופים לא חזרו, הסיוע נכנס, ועולם כמנהגו – כי בישראל הפוליטיקאים מבטיחים, אבל הם לא מבטיחים לקיים.

הישג צבאי, כישלון מדיני

מבחינה מקצועית, חמאס הוכרע כבר מזמן. מהצבא הגדול שהקים ותקף את ישראל בשבעה באוקטובר נשאר כוח גרילה שימשיך להילחם גם אם ישראל תכבוש את הרצועה כולה, שלא נותר ממנה כמעט דבר: הבתים והתשתיות נהרסו, ורוב הציבור נותר חסר כל. רעב כנראה שאין, אבל גם מומחים ישראלים הזהירו בשבועות האחרונים שכפסע מפריד בין המצב הקטסטרופלי הנוכחי לבין קריסה מוחלטת.

זה, בשילוב לחץ בינלאומי כבד (בעיקר מצד אירופה ומדינות ערב הידידותיות), הוביל לפליק-פלאק שביצעה ישראל בסוגיה ההומניטרית. ספק אם זה יעזור: הנרטיב התקבע בעולם. ישראל הפכה בעיני רובו לנבל המושלם. אפילו צעירי המפלגה הרפובליקנית בארצות-הברית תמכו באחוזים גבוהים בפלשתינים בסקר שנערך בשבוע שעבר.

המפולת הזאת מסכנת את ישראל. בשם הרצון להתחבר לעזה, מנתקת אותה הממשלה מהעולם. סימנים לכך מצטברים בכל יום: בתמיכה הגוברת בהקמת מדינה פלשתינית, בחרמות האקדמיים, בתקיפת ישראלים בחו"ל, באירועים אנטישמיים. "צונאמי מדיני", קרא לזה פעם אהוד ברק, וזכה אז לקיתונות של לעג. "צונאמי מדיני" זה בדיוק מה שקורה היום, ואם הוא לא ייעצר עלולה ישראל לעמוד בפני קריסה רב-חזיתית.

המציאות הזאת הפיכה, עדיין. ניתן לחלק את הקלפים מחדש: להיכנס למו"מ שיכלול את סיום המלחמה בעזה, השבת כל החטופים, והקמת ממשל חליפי ברצועה שינוהל בידי ממשלות מערביות-ערביות באמצעות טכנוקרטים פלשתינים. זה יהיה הניצחון המוחלט האמיתי על חמאס, שיאבד את האחיזה בשטח בהמשך לגריסת כוחו הצבאי.

בהמשך לכך, תוכל ישראל לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות, שתחזק אותה מדינית, ביטחונית וכלכלית. הצעדים האלה גם יובילו בהדרגה לשיפור במצבה הבינלאומי, שדורש כמובן גם פעולות הסברה משמעותיות שהממשלה נכשלת בהן בעקביות.

למהלכים האלה יהיו דיבידנדים ברורים בסיום המלחמה, בהקטנת העומס על הלוחמים ובהפניית הקשב לזירות אחרות, וכמובן בהשבת החטופים, בשיקום הכלכלה ובהפנית קשב מתבקש לריפוי הקרע בעם. יש להם גם מחיר ברור אחד – סיכון לעתיד הממשלה. בין שני אלה, ממשיכים נתניהו ושריו לדבוק בפוליטיקה, ולפזר הבטחות ריקות.

בילדותנו, היו מצמידים למי שמבטיח ולא מקיים את הביטוי "מלים כמו חול ואין מה לאכול". נדמה שהביטוי הנושן הזה נכון היום מתמיד: בעוד הפוליטיקאים שלנו מבטיחים את עצמם לדעת (ולא מקיימים), עזה הפכה כבר מזמן לערימה של חול, ולגבי האוכל – לחטופים אין אותו, והעזתים מקבלים אותו עכשיו בכמויות באדיבות אובדן הדרך הישראלי.