"כמו משה במדבר, עד שמגיעים": מכתב הקצין לבנו מגלה את הדוקטרינה החדשה בעזה

צה"ל מוכן. זה עד כדי כך פשוט. מהדרגות הבכירות ביותר ועד הזוטר שבחיילים. ראיתי אותם אתמול (חמישי) בעיניי, שני ק"מ בעומק הרצועה. בקבע, בסדיר ובמילואים. מכל העדות והמגזרים. מפקד הפלוגה אתיופי. מפעיל מצלמות רוסי. מטיסי רחפן "חילונים סטנדרטים", ומספר חיילים דתיים.

שם בתוך עזה, כל זה פשוט לא משנה. המריבות בכנסת ובתקשורת לא מגיעות עליהם. הם עסוקים בביטחון ישראל. אנשים יקרים, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, שכבר באים לסבב המילואים השלישי או הרביעי. הם האלונקה, אנחנו הפצוע.

נכון שאחוזי ההתייצבות רחוקים מלהיות 130 כפי שהיה בהתחלה. אבל כשקיבוץ נחל עוז בגבם ונתיבות נראית במרחק, מטרות המלחמה המקוריות עומדות לנגד המפקד שמוביל אותם כמו השמש שמלהיטה את האוהל שבו נפגשנו במגנן "מטאור 3", אי שם בעומק הרצועה.

כאן המשימה ברורה

"השמדת התשתיות הצבאיות והאזרחיות של חמאס", נאמר בהחלטה שהתקבלה ב-16 באוקטובר 2023 ועודנה בתוקף עד היום. ובן שיחי הבכיר מדגיש, 'השמדה', לא 'הכרעה'.

ואכן סביבנו כמעט הכל הושמד. מה שהיו שכונותיה הדרומיות של העיר עזה אינן עוד. מתוך אלפי בתים שפעם עמדו בו, נותר אחד במרחק לא גדול. בכל האחרים התגלו אמצעי לחימה, חומרי הסתה, פירים למנהרות, או שעלה חשש כי יסכנו חיילים. לכן די-9 עלה עליהם.

כשנמצאים כאן בשטח ורואים מה מתרחש, נעלמת התחושה שליוותה גם אותי באזרחות כאילו המלחמה איבדה כיוון. כאן המשימה ברורה. בדרגים הבכירים של צה"ל מודעים כמובן למגבלות הנובעות מהשיקולים הפוליטיים. אך ברמת השטח יש עדיין כל כך הרבה עבודה.

בין היתר כי ידוע שבעצם הרגעים האלה שאנחנו עומדים כאן, ייתכן שחמאס חופר מתחתינו, מכין את ההתקפה הבאה, בונה מטענים מאולתרים או מכין במחרטות תת קרקעיות את הרקטות הבאות. האם מישהו חושב שבתנאים האלה אפשר לעזוב אותו לנפשו ולסיים את המלחמה? ובכן לירוקי המדים שסובבים אותי התשובה נחרצת. לא.

"בכל רגע יכול להופיע מחבל"

מסוק אפאצ'י משחרר מעלינו צרורות מקלע. מסוק בלק-הוק פינה לפני זמן קצר שני חיילים שנפצעו מאמל"ח תקול. קולות פגזים וירי נשמעים במרחב. הקצין הבכיר מסביר לי כי מתחת לכל המרחב הייתה עיר תת קרקעית שבאופן עקרוני הושמדה. "ועדיין, אין מאה אחוז. בכל רגע יכול להופיע מחבל", הוא אומר.

בתמונה הגדולה, רק בגלל החשש לשלום החטופים החיים, צה"ל לא נכנס ל-25 אחוזים משטח הרצועה. יתר ה-75 כבר נתפסו ובהוראת אלוף הפיקוד, יניב עשור, לא נעזבים עוד. שיטת הפשיטות חלפה מן העולם. כך גם הפרימטר. את מקומם תפס הרציונל המבצעי "שטח משוחרר לא יוחזר".

מדוע? משום שכדי לשבור את חמאס, כך סבור האלוף, צריך לקחת ממנו את הנכסים שבאמצעותם שלט בעזה: כוח האדם, השטח התשתיות. איך עושים את זה? כוחותינו קודחים לעומק את עזה כדי להרוס עוד ועוד מנהרות, משטיחים את הבתים שרובם ככולם הופללו כאמור, וכמובן מחסלים מחבלים. מאז חידוש הלחימה ב-18 במרץ חוסלו בין 1,700 ל-2,000 מחבלים.

לא בחינם נקנה ההישג הזה. כ-50 חיילים שלנו מסרו את נפשם כדי להמשיך במלאכה החשובה של השמדת יכולות חמאס. זה מה שנדרש להבטיח את ביטחון ישראל.

ההישג שחמאס מכוון אליו - חזרה לזרועות האו"ם

ומה שעוד נדרש הוא למשוך מידי חמאס והאו"ם את היכולת לחלק מזון בעזה. ומבחינת צה"ל, לפחות בעזה שתי הישויות הללו, אחת הן. הרי חמאס התשלט בשיטתיות על אונר"א בשנים שלפני המלחמה. אם האו"ם יחזור להיות זה שמוסר את האוכל, ולא הקרן האמריקנית GHF, מדובר בהישג אסטרטגי מבחינתו. בצה"ל מבינים זאת ומסייעים בהתאם לקרן ככל הניתן. 

אכן, זו עבודה סיזיפית. כי הארגון הרצחני מחדֵש יכולות תוך כדי לחימה. רק לפני שבועיים כמעט חטף לנו כמה אנשים. כיוון שכך, בזווית הפיקוד הבכיר האופציה להשאיר את חמאס כשליט בעזה, היא תיאוריה שטובה לאולפנים. במציאות משמעותה סכנה ברורה ומידית לביטחון ישראל.

"אם עזה הייתה בעיה מורכבת, היינו מפרקים את מרכיביה ופותרים אותה", אומר הקצין הבכיר. אם כך מה זו? "בעיה מסובכת". ואותה כיצד פותרים?

לבעל הדרגות שנלחם בלבנון ובעזה מאז היותו חייל סדיר, אין נוסחת קסם, אבל יש חכמת חיים. "הולכים במסע המדבר כמו משה, עד שמגיעים אל הארץ המובטחת", כך כתב לבנו שחגג לא מזמן בר מצווה. ובתרגום לצה"לית, עוד יותר לחץ ועוד יותר לחץ, עד שהניצחון יבוא.