מה שנראה מבחוץ כדשדוש ושחיקה מתגלה מקרוב כמשימה מורכבת חסרת תקדים שצה"ל מבצע ברמה מקצועית גבוהה. ביקור ברצועת עזה חושף פער עמוק בין התפיסה הציבורית שמתגבשת באולפנים למציאות השטח, בין הדימוי התקשורתי לעומק האתגר הצבאי והאנושי שמתרחש שם יום יום.
פעילות חטיבה 7 ברצועת עזה // דובר צה"ל
דשדוש
הצבא אינו מדשדש בעזה. המשימה שקיבל צה"ל היא כזו שאף ארגון לא נתקל בה מעולם: הריסה של עיר עילית והריסה של עיר תחתית. ביסודה, זו משימה הנדסית מורכבת שכרוכה במאמצים לוגיסטיים אינסופיים, מה שהופך את השלמתה לעניין ממושך מאוד.
לשם המחשה, בכדי להביא באגר לנקודה שבה יש מנהרה, יש קודם כל לכבוש את המרחב כולו לצורך אבטחה, לפלס דרך בין ההריסות מהגדר ועד לנקודה, ורק אז ניתן להתחיל לעבוד. בכל שלב יכולות לצוץ - וצצות - אינספור תקלות טכניות, וזה עוד לפני שדיברנו על איום המחבלים והמטענים, על אתגרי אספקה וכוח אדם, ועוד ועוד.
חישבו על פרויקט הקמת הרכבת הקלה בתל אביב, שנמשך כבר עשרות שנים, ואולי תצליחו לתפוס את העניין. לא בכדי, הפכה הקרקע בעזה לאבק: היא נטחנה שוב ושוב בידי שרשראות הטנקים, הנגמ"שים והטרקטורים, שנעים עליה הלוך וחזור ללא הרף בדרך לעוד משימה. צה"ל עובד ברצועה, הוא לא מדשדש.
אויב
במלחמת העולם השנייה, הארמיה השישית נכשלה בכיבוש סטלינגרד, מפני שהלחימה בעיר הפכה למלחמת הריסות, שבה התקשה הצבא הגרמני להתקדם. הסובייטים, שהיו בחיסרון כמותי ואיכותי, נלחמו על כל בית בחירוף נפש, עד לכדי מצב שבחלק מהמבנים קומה אחת נשלטה בידי גרמנים, זו שמעליה בידי רוסים, וחוזר חלילה.
עזה אינה סטלינגרד. החמאס לא נלחם בחירוף נפש על כל שעל, אלא נבלע באדמה ומגיח מתוכה בהפתעה בכדי לעקוץ. אך בכמעט שני עשורים של הפקרה ביטחונית, חפר החמאס בעזה אלפי קילומטרים של מנהרות, הכשיר עשרות אלפי מחבלים, וצבר כמויות בלתי נתפסות של אמצעי לחימה.
גם לאחר כמעט שנתיים של מלחמה, לא כל התשתיות הללו הושמדו, והן ממשיכות להתקיים. כל עוד זה המצב, החמאס לא מתכוון ללכת לשום מקום. בדומה לסובייטים בסטלינגרד, הוא ילחם עד האדם האחרון.
אזרחים
גם באזורים שנכבשו בידי צה"ל במלואם, ממשיכים להסתובב אזרחים. בית החולים האינדונזי בג'בליה, למשל, נותר עומד על תילו, כאי בודד בתוך ים החורבות שמקיף אותו, מפני שצה"ל נמנע מלהרוס אותו. סביר להניח שבתוך בית החולים כבר לא פועל צוות רפואי, אך מאות אזרחים שנותרו בג'בליה מוצאים בו מחסה, כי הם יודעים ששם יהיו מוגנים. גם המחבלים יודעים זאת היטב.
העניין מציב בפני צה"ל אתגר כמעט בלתי אפשרי, שמאלץ אותו להניח עין תמידית על בית החולים וסביבתו, כדי לנסות ולהבין מתי מדובר באזרח תמים שיוצא ממנו בכדי לאסוף מזון, או במחבל היוצא לבצע פיגוע. גם זו משימה שצה"ל משקיע בה משאבים רבים.
עסקה
הדיבורים על עסקה מתקרבת הגיעו עד לאחרון החיילים בעזה. זו נקודת תורפה שהמפקדים מנסים להתמודד איתה, שכן היא מביאה עמה ירידה של מתח מבצעי.
כל הלוחמים בעזה ישמחו להסכם הפסקת אש, משני טעמים: הוא יאפשר להם לצאת הביתה (פסגת שאיפותיו של כל חייל), וחשוב מכך - הוא יביא לשחרור חטופים, משימת העל של חיילי צה"ל ברצועה כפי שהם תופסים אותה. אבל עד אז, כל החיילים יודעים שהם יצטרכו להמשיך להילחם ולאכול אבק.
שחיקה
החיילים שאני פגשתי בעזה לא היו שחוקים. כן, הם היו מסריחים, עייפים, מלאי אבק ומלאי געגועים הביתה. כולם - כולם - גם איבדו חברים. אבל הם גם היו באלמנט שלהם. צבא, וצה"ל בפרט, נמצא בשיאו כשהוא נלחם.
פגשתי קצינים שכבר כמעט שנתיים נלחמים, חיילים צעירים שהתגייסו אחרי פרוץ המלחמה, ואנשי מילואים שנמצאים בצו 8 מאז ה-7 באוקטובר. לכולם היה ברור מה הם עושים בעזה, לכולם הייתה תחושת שליחות, גאווה והגשמה. טוב יעשו כל דרי האולפנים שמלהגים על שחיקה, אם יוציאו עצמם מהמזגנים וירדו אל השטח. אני משוכנע שדעתם תשתנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו