סמ"ר שהם מנחם ז"ל, בן 21, ממושב ירדנה, לוחם בגדוד השריון 52 "עקבות הברזל", הובא היום (שלישי) למנוחות בבית העלמין בירדנה. המונים בגיעו למושב ירדנה ללוות אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שמוליק ורחל ואחות ספיר. בצה"ל ממשיכים לתחקר את נסיבות האסון, כאשר ההערכה היא כי טיל נ"ט פגע בטנק.
האמא, רחל, ספדה לבנה מעל קברו: "שהם, החיים של אמא. כל כך אוהב. הלב שלי שבור. הוא חסר לי המון. אבל הוא איננו. אני תמיד אתגעגע אליו. תמיד. תמיד כשהיה בא הביתה, תמיד הכנתי לו מה שרצה. כל מה שביקש. אבל הוא לא היה מפונק. כשהייתי שואלת מה הוא רוצה - הוא פשוט היה אוכל. בלי דרישות. שהם, אני אוהבת אותך לנצח. תמיד תשמור עלינו. אנחנו חזקים".
בת הדוד גלית וייצמן: "שלא נתרגל לשמות ולתמונות זיכרון. יום ועוד יום עוברים בעצבות. הנפש כמהה לתשובות. השמחה מבקשת דרכה אלינו, שלא נתרגל שאלה חיינו. דמיינו שהשריונר שנחטף מהטנק ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים ילד בן שריונר. אתה הדבר הכי יקר לנו, ציוני אוהב אד. דחית בשנתיים את השירות כדי לתרום במכינה. יכולת לבחור כל תפקיד. רצית להיות קרבי וביקשת ללכת לשריון כמו אבא. כשרצו לשבץ אותך ב- 188, סירבת. אתה רצית להיות כמו אבא. היית אמור להשתחרר בנובמבר. ביקשתי ממך די, עשית מספיק. אבל אמרת שאתה לא יכול לרדת מקרבי. אתה אוהב את הגדוד ונשאר איתם עד הסוף. כשנפצעת, אמרת בצניעות שאתה תטפל בזה כשתשתחרר כי זה לא יהיה על חשבון הגדוד. חזרת לסבא וסבתא מוקדם מדי".
סבו של שהם שהם: "מאז שנולדת היה בך אור מיוחד. תחסר לנו מאוד בשבתות וחגים, כאשר כל האחרים אצלנו. הייתי לך סבא ואתה אחד מנכדיי. היה ברור שתחבר ללכת בדרכו של אביך. התגייסת לחיל השריון כנהג טנק. אביך נפל בשבי במצרים ובמשך 50 יום עולמה של משפחתו חשך עד ששוחרר. נלחמת במרצחים כדי שלמור על מדינת ישראל. לא תשכח מאיתנו לעולם. תשמור עלינו מלמעלה, עם סבא דוד וסבתא גאולה".
בן הדוד, דוד: "מנחם שהם אחי, מהרגע שבו שמעתי אני תוהה איך אפשר לסכם, להיפרד? להיפרד ממי שהיה הכי קרוב אליך, שעשית איתו את הכל. איך בכלל מסכמים סיפור פרידה? ואז הבנתי שזה לא זה. זה לא סיפור פרידה. תהיה תמיד נוכח כשניפגש, ניזכר, נזיל דמעה על רגעים שלא יחזרו. הילדים והנכדים עוד ישמעו את הסיפור שלך. זה לא סיפור פרידה, אבל זה בהחלט סיפור. שהם אחי, אתה בהחלט סיפור. סיפור של הקרבה, של ציונות, של אהבה ומדינה. אני מעריץ אותך על הדרך שבחרת, למרות הסיבות והתירוצים, בחרת להיות לוחם. היית גאה בזה. למה ה' לוקח את ההכי טובים? הוא לא לוקח. הם בוחרים, הם מסתערים, הם מקריבים. הם שמים בצד חלומות. ככה נזכור אותך. אנחנו נמשיך את הדרך שלך, נשמור על ההורים ועל ספיר. כל הבני דודים והאחיינים מלאים בגאווה. במשך כל שירותי הצבאי ואחריו, תהיה נר לרגלי. אני אוהב אותך לנצח".
בת הזוג של שהם, אנאבל, ספדה בדמעות: "הוא היה בנאדם הכי מדהים שיש. לא רק הבן זוג הכי טוב, גם החבר הכי טוב. הוא שם את החברים, את המשפחה, את הכל, אבל לא את טובתו האישית. הוא נתן הכל בשביל המדינה. זה לא רק בגלל שהוא נהרג. מאז 7 באוקטובר הוא היה שם. אני רוצה שתדעו, שהם היה אחד האנשים המצחיקים שהכרתי. עם החיוך הכי יפה, הבנאדם הכי יפה בעולם. לב, אני לא מאמינה שאני כאן מקריאה הספד בשבילך. אני מקווה שמישהו יעיר אותי מהחלום הרע הזה. אני רוצה שתבוא, תחבק אותי, תבכה איתי ותגיד שהכל בסדר. תכננו עתיד עם משפחה וילדים. שלחת לי מה תעשה אחרי השחרור, מה תלמד. הייתה לך רשימה מסודרת לעתיד. כזה היית. כל כך רצית להתחיל לחיות את החיים. אני מצטערת שלא הספקנו לעשות את כל מה שרצית. אני רוצה להגיד תודה על הזכות, להכיר אותך, לאהוב אותך. תודה על כל רגעי הצחוק, הבכי, הדאגה - גם הכעס. בעיקר על האושר והאהבה הבלתי נגמרת. אני לא יודעת איך להיפרד ממך. היית אהבת חיי".
מפקדו של האבא ספד גם כן: "אנו מבכים את מותך אבל גאים בשירות שלך. לא היה ולא יהיה גאה כמו אבא על דרכך. אבא של טנקיסט, לוחם אמיץ. דור ילדינו הנכנסים ויוצאים בימים אלה מעזה המנוולת. הדור הזה חזק ונכון לא פחות מאיתנו, אך עד מתי? עד מתי תזעק ארצנו האהובה? תנחומינו לרחל, שמוליק, ספיר, משפחת מנחם הגדולה והמפוארת. תנחומים למשפחות חבריך לצוות הטנק".
המג"ד של שהם ספד לו: "היה לי הכבוד להכיר ולפקד עליך. היית בולט בצניעות שלך. חבריך ואוהביך מספרים על האדם שהיית. הורגש שאתה אדם עם לב. בתור וותיק, הדרכת וחנכת את הצעירים. פעלת מתוך אכפתיות ורגישות, מה שהוביל אותך לשתף את חבריך על תוכנותיך ללמוד פסיכולוגיה. נוכחותך הייתה מקור לשלווה וביטחון. בחרת להמשיך את דרכו של אביך ששירת בתור שיריונר במלחמת יום הכיפורים. סיפרת את הסיפור לחבריך, היית גאה בסיפור המשפחתי. לצד הכאב והאובדן, החטיבה והגדוד ימשיכו להילחם בזכות המורשת שלך שנותנת לנו כוח. להורים, אין נחמה במילים. בשעה קשה זו, אני מבקש בשם צה"ל להשתתף באבלכם הכבד. שהם, תודה על פועלך ועל האדם שהיית. אני מצדיע לך בדרכך האחרונה. אנחנו נפרדים ממך, אך לא מדרכך".
מעגל דורות כואב: האב שב מהשבי, הבן נפל בעזה
שהם נפל אמש יחד עם שני לוחמים נוספים - סמל שלמה יקיר שרם מאפרת וסמל יולי פקטור מראשון לציון - בפיצוץ טנק בג'באליה, כאשר עוד קצין שריון נפצע קשה באותו אירוע. סמ"ר שהם הוא בנו של שמואל מנחם, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. בתאריך 21.11.73 קיבלה משפחתו של שמואל מנחם הודעה על שחרורו מהשבי. "צבא הגנה לישראל שמח להודיע כי שמואל מנחם חזר מהשבי. יוסע ע"י צה"ל לביתו תוך היממה הקרובה", כך נכתב במכתב המודיע על שחרורו. אמש, כמעט 52 שנה לאחר מכן, נפל בנו סמ"ר שהם מנחם בפיצוץ טנק בג'באליה.
למרות הסיפור הקשה של אביו, שהיה לוחם בגדוד 79 במלחמת יום כיפור ונפל בשבי לאחר שנפצע בקרב, שהם בחר להתגייס לשריון כלוחם בגדוד 52 "עקבות הברזל". שמואל מנחם תיאר בעבר את הרגעים הקשים בשבי, כאשר המצרים "עברו מחייל לחייל וירו בו למוות. חיכיתי בכאב לתור שלי למות. למזלי הכדורים פגעו לידי ולא בי". עתה, עשרות שנים לאחר מכן, איבד את בנו בקרב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו