ככל שמתבהרים פרטי התקרית הקשה ליד בית חאנון, שבה נפלו חמישה לוחמי צה"ל ונפצעו 14 נוספים, מתחדד ההכרח בהמשך הלחימה ברצועה. מהממצאים שפורסמו עולה כי מטעני החבלה הוטמנו על ידי מחבלי חמאס בתוך אזור החיץ שבין גדר הגבול לבית חאנון, מרחק של כ־2.5 ק"מ משדרות, אזור שבכל תסריט ביחס לעתיד הרצועה צה"ל אמור להמשיך לשלוט בו. ככל הנראה, מחבלי חמאס הכינו את הפעולה ויצאו אליה מתוך מערך המנהרות - שגם לאחר סדרת הפעולות שצה"ל ביצע בגזרה זו לאורך המלחמה, הן עדיין פעילות ומהוות איום.

יש להניח כי ההתקפה בוצעה על ידי חוליה או כוח קטן שמשתייכים לגדוד בית חאנון של חמאס. אין בכך כדי להעיד בהכרח על היעדר יכולת מצד גדוד זה לפעול באופן רחב יותר כמסגרת צבאית, אלא על יישום תורת הלחימה של חמאס, שלפיה במצבים כמו זה הקיים ברצועה - יש לעבור לפעילות במאפייני טרור וגרילה. דפוס זה נועד לשחוק את כוחות צה"ל, ובה־בעת להבטיח את שרידות חמאס. אם כבר מנסים ללמוד מהתקפה זו על מצבו של האויב בגזרה הזו, כי אז מורכבות הפעולה, התחכום והתעוזה הם סימנים שצריכים להדאיג את ישראל.

בחמאס מיהרו למנף את הצלחת הפעולה "באזור שהכיבוש חשב שהוא בטוח בו לאחר שלא הותיר בו דבר". הזרוע הצבאית איימה להמשיך במלחמת ההתשה, והזהירה כי פעולות צה"ל בתוככי השטח יזמנו לה גם הזדמנויות להגדיל את מספר החטופים שבידה. ניסיון החטיפה הנועז בחאן יונס, שהתרחש יממה לאחר מכן והסתיים בהריגתו של רס"ר אברהם אזולאי, היה מימוש של אזהרה זו.

חמאס צובר נקודות

התקרית ליד בית חאנון מגיעה בשבוע שבו נרשמו גם חמישה אירועים של ירי רקטות מעזה - מסר ברור שחמאס ביקש להעביר בזמן שישראל מסירה את המניעה הביטחונית ומתירה חזרתם של תושבים ליישובי העוטף. מבלי להכיר את תמונת המודיעין, אפשר להעריך שבידי חמאס יש כמות לא קטנה של חומר נפץ, וגם אמצעים ויכולות לייצר אמצעי לחימה אפילו בתנאים הנוכחיים.

בחלוף שבעה שבועות מאז הוכרז על פתיחתו של מבצע "מרכבות גדעון", המצב בעיני חמאס הוא קשה, אך נסבל. אמנם הפעילות ההתקפית של צה"ל הגבירה את הלחץ על מנהיגיו - אך כפי שנוכחנו, זה לא הגיע לדרגת איום שגרמה להם לרוץ למתווכים ולהסכים לוותר על דרישותיהם הבסיסיות במשא ומתן.

יתרה מכך, הדיווחים בתקשורת על קוצר הרוח שטראמפ מגלה ביחס לפתרון בעיית עזה והמחלוקת המתרחבת בתוך ישראל בנוגע למלחמה, היוו בעיני חמאס גורם מאזן להפסדים שהוא רשם בשטח. עליהם, כאמור, נוספו גם התקריות שגרמו לאבידות ולנפגעים ישראלים.

לוחמי צה"ל נלחמים בחמאס בגבורה, משמידים תשתיות והורגים מחבלים, אך חוסר ההצלחה במאמצי ישראל לשלוט בסיוע האזרחי, לצד האילוצים המשפטיים והמגבלות המבצעיות הנובעות מהחשש לפגיעה בחטופים, מוסיפים מורכבות רבה ומשפיעים על קצב השגת היעדים.

מעל לכל, מה שמונע את שבירת רוחו של חמאס זה הידיעה שאין הדבר תלוי אלא בו. לדידם של בכירי הארגון, בכל רגע שירצו הם יוכלו לעצור את ההתקפה הישראלית ולחדש את שליטתם בשטח ובסיוע ההומניטרי. מבחינתם, אלה הם שולי הביטחון הנחוצים להבטחת שרידותו של חמאס ולשיקומו.

שליטה ישראלית – מנוף לחץ

שלא במתכוון, ישראל תורמת לשמירת תקווה זו של חמאס. כל עוד היא רואה במבצע הצבאי אמצעי להפעלת לחץ על חמאס, ולא להשמדתו המוחלטת, אין סיבה שחמאס יחשוב אחרת.

בנקודת הזמן הנוכחית, כשבוושינגטון ובדוחא נעים לכיוון עסקה שתוביל לשחרור חלק מהחטופים ולהפסקת אש, צריך בעיקר להבטיח שמחיריה, בכל הקשור להתאוששות חמאס ולהתארגנותו להמשך הלחימה, יהיו נמוכים ככל האפשר, ושזו לא תהיה עלייה על מסלול שיאלץ את ישראל לסיים את המלחמה.

הדרישה לשמר את נוכחות צה"ל בציר מורג, ובכך למעשה לבודד את אזור רפיח ולהשאירו בשליטת ישראל, היא ערובה לחידוש הלחימה לאחר הפסקת האש. הרי חמאס לא יסכים לסיים את המלחמה במצב כזה. השליטה הישראלית באזור תשמש גם מנוף לחץ לשלב הבא, ותאפשר גם את הקמת "העיר ההומניטרית", אולי כתחנת ביניים בדרך ליישום יוזמת טראמפ. בחמאס מבינים זאת היטב, ומכאן גם התנגדותם העיקשת לכך.

כך או אחרת, הותרת האיומים שראינו השבוע בקרבת גדר הגבול לא מתיישבת לא רק עם המטרות שנקבעו למלחמה, אלא גם עם לקחי צה"ל ומערכת הביטחון ממתקפת 7 באוקטובר.

הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי, היה ראש המל"ל בשנים 2017-2014