לכל החלטה יש מחיר: אי אפשר לדרוש שינוי ביטחוני וגם הפסקת הלחימה

מלחמה איננה שאיפת חיינו. היא ודאי לא המטרה. כן, יש כאלה שיופתעו לגלות שגם דתיים-שמרנים-ימניים, אלה שלעתים מכונים פה ברשעות "אוכלי מוות", לא אוהבים מלחמות ומעדיפים שקט ושלווה וים ובריכה. אבל המלחמה היא לעתים האמצעי ההכרחי כדי להגיע לשקט ולשלווה, לים ולבריכה.

ביום ראשון בערב קרה אירוע חריג בעוטף עזה. פצצת מרגמה שירו מחבלים לא יורטה, ופגעה באתר בנייה בהרחבה של קיבוץ נירים, אחד היישובים שרק בשבוע שעבר הכריזה המדינה רשמית שאחרי יותר מ-20 חודשים אין מניעה ביטחונית לשוב אליו.

בתגובה אמרה מיכל עוזיהו, ראשת מועצת אשכול, כי "לא נשלים עם המצב של המשך ירי לשטחנו… דורשים נחישות בשינוי המציאות הביטחונית, ואין לנו ספק גם כעת שיש לעשות הכול כדי להגיע לעסקה שתסיים את הלחימה". כך במשפט אחד גם דרישה לנחישות ושינוי המציאות הביטחונית וגם דרישה לסיום הלחימה. כאילו אין הבנה שלכל צעד ולכל החלטה יש מחירים, והמחיר של הפסקת הלחימה בסבירות גבוהה הוא המשך שלטון חמאס וירי תלול מסלול ליישובי העוטף.

ביום שני בלילה נהרגו חמישה לוחמי צה"ל ואחרים נפצעו כשעלו על זירת מטענים בבית חאנון. חיילים שכבר ראו דבר או שניים במלחמה מעידים כי המקרה הזה הוא תוצאה ישירה של הפסקת האש במסגרת הסכם החטופים האחרון לפני כחצי שנה. לדבריהם, בית חאנון כבר היתה נקייה ממחבלים, אבל הנסיגה אפשרה לחמאס להתארגן ולהכין מלכודות מוות לחיילינו. האם בגלל זה אסור היה לחתום על העסקה? לא בטוח. אבל כשאומרים "בכל מחיר" צריך להבין מהו המחיר. נסיגה משטח שנכבש וחזרה אליו בהמשך עולה בחיי אדם. העולם מורכב.

בשבועות האחרונים אנחנו משלמים מחירים כבדים בחיי חיילינו בעזה. 31 חיילים נפלו ברצועה מאז החל "מרכבות גדעון", שזו למעשה החזרה של צה"ל לאזורים שמהם נסוג בהפסקת האש וכיבוש שטחים חדשים. חלקם כאמור מחיר ישיר ואכזרי על העסקה. והבקרים הללו של ה"הותר לפרסום" מביאים איתם תמיד קריאות להפסקת המלחמה ולנסיגה, ממש כמו בימים ההם בלבנון. כן, החזקת שטח יש לה מחיר, אבל ניסיון העבר מלמד שנסיגה אולי נותנת שקט זמני, ושלווה כמובן, אך המחיר העתידי שלה עולה ועולה.

לא נלחמים לחינם

בשביל להבין את המחיר ישבתי על נתוני מחיר הדמים שהביאה עלינו רצועת עזה במהלך השנים, מאז כבשה אותה מדינת ישראל במלחמת ששת הימים. עברתי שנה שנה ובדקתי כמה הרוגים היו בעזה וגם כמה נרצחים היו בפעולות טרור שתוכננו ויצאו מעזה ושבוצעו ברחבי הארץ, כמו למשל הפיגוע בקו 300, רצח הלנה ראפ בבת ים והפיגוע בבית ליד. הערת אזהרה: חלק מהנתונים מאז 7 באוקטובר, עלולים להיות לא מדויקים בעקיר כיוון שחלק מהחטופים החללים לא הוכרזו כך רשמית. אך עדיין המספרים מדברים בעד עצמם.

בין השנים 1967 ל-1993, השנים שבהן שלט צה"ל בכל רצועת עזה, נהרגו 77 ישראלים בפעולות טרור שיצאו מהרצועה. בשנים 1993-2005, כשישראל נסוגה ממרבית שטח הרצועה וכוחות צה"ל המשיכו לשבת רק ביישובים הישראלים ובנקודות מפתח, נהרגו 200 ישראלים. לאחר ההתנתקות והנסיגה המלאה של צה"ל מכל שטח הרצועה נהרגו ונרצחו בפעולות טרור שיצאו מרצועת עזה 1,837 ישראלים.

כשמנרמלים את הנתונים הללו ביחס הרוגים לשנה מחיר הדמים מתחדד אף יותר. ממוצע של 3 בשנה בחלק הראשון, דרך 16 לשנה בין אוסלו להתנתקות, ועד ל-92 הרוגים בשנה מאז 2005. האם מחיר הוויתור על שטח לא ברור?

יטען הטוען שיש מניפולציה בנתונים, שאירוע השיא של 7 באוקטובר הקפיץ את הממוצע השנתי של השנים שלאחר ההתנתקות, ושבלעדיו הממוצע קטן מאשר בימים שקדמו לה. ואכן, בחלק מהשנים שבין ההתנתקות לטבח שמחת תורה, מספר ההרוגים מרצועת עזה היה נמוך מאוד עד אפסי, כשהממוצע השנתי עומד על כ-11.5 נרצחים. עדיין גבוה משמעותית מהימים של טרום אוסלו.

ובכל זאת, למה הכנסת נתוני הטבח איננה מניפולציה? כיוון ששנות השקט היחסי שקדמו לו (שכללו הרבה הצקות כמו בלוני תבערה) נוצלו בדיוק בשביל המטרה הזו, בשביל לבנות את התשתית וכוח הצבאי להסתערות הגדולה, לטבח. אלה לא שנים של שלום אלא שנים של עצימת עיניים.

אם נפנה עיניים צפונה ונעשה חישוב של מחיר הדמים בלבנון, ייתכן בהחלט שנגלה שהנסיגה הבהולה בשנת 2000 היתה מוצלחת ושמספר חללינו בממוצע שנתי פחת. אבל כל זאת כיוון שבדרך נס התוכנית הגדולה של נסראללה לא יצאה לפועל, בשל העובדה שסינוואר בחר לפעול לבד ולא בתיאום אזורי. לו היו פושטים כוחות רדואן על יישובי הגליל, מספרי הנרצחים בעוטף עזה היו מתגמדים.

כעת, כששוב עסקה על הפרק, צריך לקחת בחשבון שלכל החלטה יש מחיר. מחיר של נסיגה משטחי עזה והמשך שלטון חמאס פירושו אולי שקט ושלווה בטווח הזמן המיידי וקצת מעבר לו, אבל המשך האיום ארוך הטווח על ישראל וטבח 7 באוקטובר עתידי שאין סיבה שלא יגיע.

חיילינו האהובים נלחמים בעזה ולצערנו גם נפגעים, לא לחינם, לא במלחמת שולל, לא בשביל לשמר את הקואליציה. הם נלחמים בשביל לשמור עלינו, בשביל להציל את החטופים ובשביל לתקן את טעויות העבר. אי אפשר מצד אחד לטעון שאפשר לסכן את החיילים בעסקאות מפוקפקות, כי זה עבור אזרחים שנחטפו ממיטותיהם בנחל עוז ובבארי, ומנגד לצעוק שאסור לסכן את החיילים מעבר לגבול שנמצאים שם כדי להגן על האזרחים במיטותיהם בנחל עוז ובבארי. ואי אפשר, גברתי ראשת המועצה, לדרוש גם נחישות ושינוי המצב הביטחוני וגם הפסקת הלחימה. לכל דבר יש מחיר.