עם הצנחנים בחאן יונס: "אני מתעסק במה שבשליטתי, לא בהפסקת אש"

לילה יורד על חאן יונס. חצי ירח תלוי בשמיים ומאיר במקצת את ההרס שמתחתיו. שיירה של האמרים נוסעת בחשיכה בפנסים כבויים. רק המנועים רועמים חרישית. בתוך כלי הרכב, הלוחמים דרוכים, עיניהם נוצצות מאחורי משקפי ראיית לילה.

"אתה לא יודע מאיפה הם יצוצו לך", אומר לי לוחם, בזמן שהרכב שמאחורינו כמעט נוגע בנו, ממרחק של פחות ממטר. בדרך הם שומעים את הכלים הכבדים של צה"ל הורסים מבנים או מחפשים עוד מנהרה. מבין הצללים מתגלות אט אט הריסות של עיר שהייתה כאן פעם, לפני שהתמוטטה במטחי הפצצות והקרבות.

הגענו לגדוד 890 של הצנחנים, אותו גדוד אגדי שיצאו ממנו ראשי ממשלה ושרי ביטחון כמו אריק שרון, רפאל איתן, בוגי יעלון ובני גנץ. מאז שהוקם ב-1950, הגדוד הזה השתתף בכל קרב גדול של הצנחנים, בפעולות התגמול, במיתלה, באנטבה, בלבנון הראשונה והשנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן. ועכשיו הם כאן שוב, בחאן יונס.

"להיות יותר מתוחכמים"

"אנחנו פה כחודשיים," מספר סא"ל ה', מג"ד 890. "התחלנו מאזור בני סוהיילה והמשכנו משם, באנו לעבוד". "לפני זה", הוא מוסיף כמעט כלאחר יד, "היינו כבר בעזה, באזור אחר, אחרי זה בסוריה, שלושה-ארבעה חודשים, גם בלבנון - וחזרה לכאן". כשאני שואל אם זו סגירת מעגל עבורו, הוא מהרהר לרגע. "אם אני משווה את הפעם הקודמת שהיינו בעזה, הקצב קצת השתנה. הצד השני עובד אחרת עכשיו, אז אנחנו צריכים להיות יותר מתוחכמים, לחשוב איך אני מתמודד איתם, איך אני מבטל אותם. ואנחנו מצליחים לעשות את זה בצורה הכי טובה".

פעם, הוא אומר, היו קרבות פנים מול פנים. "הצד השני מבין שהוא מאבד ככה המון אנשים, הוא הרבה יותר חלש, הרבה יותר עלוב. עכשיו הוא בתת-קרקע, יוצא לדקה וחוזר. אז הוא עבר למטענים, לצליפה, לנ"ט. הוא מבין שהוא חלש בטווחים הקרובים".

חודש קשה עבר על צה"ל בעזה, אבל לדבריו "השיח על הפסקות אש מתנהל כבר שנה וחצי. כן יהיה או לא יהיה. אבל אני חושב שזה לא מרדים אותנו. אנחנו פה, דוהרים קדימה, כדי לסיים את המשימה. כל אחד במשימתו".

שאלתי אותו איך מחזיקים מעמד אחרי כמעט שנתיים של לחימה. "אין ברירה. כל עוד אתה במשימה, בעבודה, אתה מתקדם, עובד, נלחם. חוסר מעש זה מה שמכשיל. בינתיים הצבא לא בחוסר מעש. הוא כל הזמן בהתקדמות".

גם הבית תמיד ברקע. "יש בת זוג. היא מבינה. אי אפשר בלי תמיכה מהבית, זה לא עובד. בלי התמיכה זה קשה לך כמפקד או כלוחם להתקדם. היא עושה את זה כמו גדולה".

הזכרתי לו את המערכה מול איראן. "היינו כאן. ראינו את כל היירוטים. כמו אריה קשור, אתה רואה מול העיניים ואין לך יכולת להגיב לזה. אני לא יכול להגן על האזרחים. המשימה שלי פה בעזה ואני לא יכול להגן עליהם שם".

ומה הלאה? "יש עוד הרבה מקומות בעזה שצריך לגעת בהם. יש עדיין פעילות בתת קרקע ובעל-קרקע פועל. הפעילים עדיין זזים. צריך להשמיד אותם, לדחוק אותם עוד לאחור".

על השאלה אם אפשר להשמיד את חמאס הוא עונה: "אתה מדבר על האנשים או על הרעיון? רעיון יודע להתחבר, להתפתח ולהתכנס, זה סוג של אקורדיאון. אידיאולוגיה".

רס"ן נ', מ"פ בגדוד, מדבר על השינוי שחל באויב. "בתמרונים הקודמים הוא היה תוקף, עם הרבה אומץ. היום הוא מבין שהוא לא יכול מול צה"ל, הוא מפחד. כמעט לא מגיע למגע של פנים מול פנים. אבל המתח תמיד קיים. אף אחד פה לא ישן רגוע בלילה".

"מתעסק במה שבשליטתי"

סרן אבי, מילואימניק עם יותר מ-270 ימי מילואים מאז 7 באוקטובר, מספר שהשיח על הפסקת אש לא מעסיק אותו. "אני מתעסק במה שבשליטתי. כל גורם חיצוני שלא אני יכול לשלוט עליו, אני משתדל להתעלם". הוא סטודנט בשנה האחרונה, ועומד להגיש פרוייקט גמר. "אנחנו מבינים שאנחנו במלחמת קיום, האויבים שלנו לא נחים". אבי נשוי טרי, פחות משנה. "קשה לה בבית. היא מבינה שאין לי יותר מדי בחירה. תמיד יש חשש. מי שיגיד שאין חשש, משקר".

רס"ן ת', מ"פ המסייעת, מוסיף: "האויב הידרדר. אין להם את האומץ של פעם. הם כבר לא מעזים לבוא כמו קודם. אבל כשאין אוייב בעין, זה אתגר פיקודי לשמור על דריכות הלוחמים".

ואז מגיע אותו משפט שמסכם את הרוח של הגדוד כולו, המשפט שסא"ל ה' אומר על החטופים: "הלוחמים והמפקדים פה יעברו חצי עזה רק כדי להגיע לחולצה של אחד החטופים, בשביל סיכוי של אחוז שרמז כזה זה ייתן מידע". כי בסוף, כמו שאומר לי לוחם בנסיעה בלילה החשוך, כשבדרך נותבים מרצדים ברקיע ומזכירים שהמלחמה לא הסתיימה: "את החמאס אנחנו מנצחים. האויב שלנו היא השיגרה".