חברי הקונגרס ג'וש גוטהיימר, דמוקרט מניו ג'רזי, ומייק לוולר, רפובליקני מניו יורק, הפתיעו מעט את העולם כאשר הציגו הצעת חוק חדשה שתעניק לנשיא טראמפ סמכות לאפשר לישראל גישה למפציצים אסטרטגיים כבדים וחמקנים מסוג B-2 ופצצות חודרות בונקרים מסוג GBU-57 המכונות MOP (Massive Ordnance Penetrator) במשקל 13.6 טונות האחת.
עד כה לא הסכימה ארה"ב לייצא את מערכות הנשק הללו לאף מדינה אחרת בעולם, כולל בנות בריתה הקרובות ביותר, כמו קנדה ובריטניה. גם הצעת החוק החדשה מסויגת: הנשיא יוכל להעביר המטוסים והפצצות לישראל רק במידה שיתברר שאיראן ממשיכה בפיתוח נשק גרעיני גם לאחר התקיפות האחרונות. לפי דברי אחד ממציעי החוק, מייק לוולר, מטרת ההצעה היא "להבטיח שלישראל יהיו הכלים והאימונים הדרושים כדי להרתיע את טהראן".
ה-B-2 Spirit מתוצרת נורת'רופ גרמאן הוא מטוס הקרב החמקן האסטרטגי הראשון בעולם, המסוגל לשאת חימוש כבד בטווח בין-יבשתי מבלי להתגלות למכ"ם. המטוס, המשרת את חיל האוויר האמריקאי מאז 1997, בנוי בתצורת "כנף מעופפת" ייחודית (אורך 21 מטר, מוטת כנפיים 52 מטר), ללא זנב, עם טווח טיסה של מעל 11,000 ק"מ. הודות לבנייתו מחומרים מרוכבים וציפויים סופגי מכ"ם, חתימת המכ"ם שלו זעירה - בגודל של ציפור בלבד. זהו המטוס היקר ביותר בעולם: 2.2 מיליארד דולר ליחידה ו-150,000 דולר לשעת טיסה.
יוצרו רק 21 מטוסים כאלה (19 פעילים כיום) ופס הייצור נסגר בשנת 2000.
הקשר הישראלי
לישראל אין כיום מטוסי חמקן אסטרטגיים כמו B-2 או יכולת לשאת פצצות מסוג GBU-57. התקיפות האחרונות הוכיחו חד משמעית שכדי לפגוע במתקני גרעין תת-קרקעיים מבוצרים, ישראל נאלצת להסתמך על שותפיה האסטרטגיים, בראשם ארה"ב. התקיפות הישראליות באמצעות גיחות חוזרות, טילים כבדים מתוצרת ישראל כדלילה ורמפייג', ויכולות סייבר - השיגו תוצאות מדויקות אך חלקיות.
ככל שהרעיון של B-2 בישראל מפתה, אני חושש שהוא לא מעשי. נכון שהוא מעניק יתרון הרתעתי משמעותי, אך הוא פשוט לא מתאים לדוקטרינה של חיל האוויר. מזה שנים רבות חיל האוויר מתמקד במטוסים רב-משימתיים - כאלה שעושים הכל. מפציצים ייעודיים נעלמו מהסד"כ עוד בימי ה-B-17, ה״מוסקיטו״ וה״ווטור״. מטוסים כמו F-15, F-16 ו-F-35 מבצעים משימות תקיפה והפצצה, הגנת שמים, יירוט כטב"מים וטילי שיוט - הכל באותה פלטפורמה.
ה-B-2 לעומת זאת, הוא מטוס ל״דבר אחד״ בלבד: תקיפות אסטרטגיות עמוקות של מטרות מבוצרות. מדרך הטבע, לישראל יש מטרות מצומצמות בלבד מסוג זה.
ישראל הוכיחה שהיא יכולה להגיע ליעדים מרוחקים מאוד במערכות שיש ברשותה ובסיוע תדלוק אווירי. שני מטוסי F-15 יכולים לשאת אותו משקל חימוש כמו פצצת GBU-57 אחת, אבל - וזו הנקודה החשובה - הם לא יחדרו 60 מטר לתוך הקרקע. לפעמים זה מספיק, לפעמים לא. למתקני גרעין מבוצרים עמוק מתחת לאדמה? כנראה שלא. אבל לרוב המשימות המבצעיות של חיל האוויר, היכולות הקיימות מספקות.
האח הקטן - שמתאים יותר לישראל
מעבר לשאלה האסטרטגית של בניין הכוח של החיל האוויר, סוגיית המחיר היא מרכזית כאן. לא רק הרכישה, אלא כל המערך: תשתיות מיוחדות, האנגרים ממוגנים, צוותי תחזוקה מומחים, הכשרות של שנים, חלפים וחימוש ייעודי. בחישוב עלות-תועלת, זו עסקה לא כדאית.
אבל, יש לי הצעה. בארה"ב מבשילה בימים אלה תוכנית של אח קטן ו"זול" (רק כ-700 מיליון דולר ליחידה) ל-B-2 ושמוRaider B-21. ה־B-21 Raider מעיד על שינוי תפיסתי: ממטוס הפצצה מסורתי ל"מרכז פיקוד מעופף חמקן״. הוא נבנה מראש לעידן המודרני ומפעיל מערכות רשתיות, סייבר, אינטגרציה עם לוויינים, נחילים, בינה מלאכותית ועוד. ככזה, הוא מתאים לתפישה הרב-משימתית של חיל האוויר הישראלי.
טיסת הבכורה שלו נערכה ב-2022 וכניסתו לשירות מתוכננת ל-2027. הפרטים המדויקים על ביצועי ה־ B-21 מסווגים. להלן מה שידוע ממקורות גלויים: הוא מאוד דומה בצורה ל-B-2; גם הוא נבנה על ידי נורת'רופ גרמאן, בצורת כנף מעופפת וגם הוא מסוגל לשאת חימוש גרעיני. טווח הטיסה שלו מוערך ביותר מ־9,000 ק"מ, ועם תדלוק אווירי – ללא הגבלה. מהירותו תת-קולית, בדומה ל-B-2; הוא אמור לשאת כמחצית מכמות החימוש שנושא ה-B-2. יתרונו המשמעותי על אחיו הגדול הוא חמקנות משופרת ומתקדמת שמותירה חתימת מכ"ם זעירה ממש. יתרון נוסף טמון במחיר הנמוך יחסית שלו שמשליך גם על עלויות האחזקה הזולות בהרבה.
משרד ההגנה האמריקני מתכנן להזמין יותר מ-100 מטוסי B-21. וכאן אנחנו יכולים להיכנס לתמונה: מפציץ אסטרטגי זול ופשוט יותר, מודרני יותר ובעל ביצועים מעולים וחמקנות משופרת, שבוודאי יעצים את אלמנט ההרתעה הישראלי פי כמה. הוא גם זמין יותר מבחינת מספר היחידות האמורות להיכנס לשירות ומבחינת מחיר – מציאה ממש. אולי כדאי לחשוב על זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו