ההצלחה הצבאית באיראן, הבליטה בעיקר את יכולותיו של חיל האוויר. 12 ימים של מפגן עוצמה, שכולו תמרור אזהרה למי שרוצה לנסות אותנו. רק שמאחורי כל טייס מבריק יש צוות טכני שגם לו מגיעה מנת תהילה. צוותים שעבדו ללא הפסקה בכדי שהמטוסים ימריאו והפצצות יגיעו ליעדן.
"בשנים האחרונות אני לא חושב שרק הטייסים זוכים למחמאות", משוכנע רס"ן ט, קצין טכני בטייסת 133 של מטוסי F-15, שהיו באוויר מהלילה הראשון. "בסוף טייס מבצע משימה מסכנת חיים, סופר מורכבת וכבודו במקומו מונח, אבל יש טכנאים שעובדים עם חיוך ורצון וכולם מבינים שבלי הטייס הפצצה לא תגיע למטרה ובלי הטכנאי המטוס לא ימריא. יש שיתוף פעולה בטייסת וידיעה שאנחנו יחידה אחת לוחמת".
תחשבו על מטוסי ה-F-15, סוסי עבודה שנמצאים בחיל האוויר כבר עשרות שנים. טייסת 106 הוקמה ב-13 ביוני 1982 וביום הולדתה ה-43 חגה מעל שמי איראן.
"התקיפה לא תוכננה לכבוד יום ההולדת", צוחקת רס"ן ד', הקצינה הטכנית של טייסת 106. "זה מטוס ותיק עם נשמה. הוא לא אוהב אימונים, הוא אוהב לטוס מבצעית, שאל כל אחד בטייסת והוא יאשר זאת. מטוס שימשיך לטוס איתנו לפחות עוד עשר שנים".
המטוסים הקשישים, שעברו אין סוף גיחות לשטח אויב, היו צריכים לעבור ימים ארוכים של הכנות לקראת המערכה המורכבת, בעיקר בגלל מרחק הטיסה הגדול והקושי המבצעי.
"מאז ימיי הראשונים בצבא הכינו אותנו למשימות האיכות האלה", אומר רס"ן ט', הקצין הטכני של טייסת 133. "אני אחראי לכשירות הטכנית של המטוס בכדי שהטייס ינחת פיקס וכל המערכות יעבדו. במשקל המטוס היה צריך לבצע שינויים, שיאפשרו טיסה ארוכה. הגלגל היה צריך להיות מנופח בלחץ מסוים, כמות הדלק הייתה חייבת להיות גדולה וכמובן שהמטוס היה צריך לעבור תדלוק באוויר והייתה חובה לוודא כל פעם שהמערכת הזו אכן עובדת".
רק שהקצינים הטכניים בטייסת היו שותפים בסוד התקיפה ולא יכלו לשתף את חייליהם בכדי לשמור על גורם ההפתעה. "היו לי כאבי בטן באותו יום", מודה רס"ן ט'. "הייתי צריך להכווין את האגף הטכני למבצע ואף אחד מסביב לא ידע בשביל מה. הסוד נמצא אצלי. עד שהמטוסים לא הניעו, לא באמת האמנתי".
לרס"ן ט', בן ה-32, אין רק חיילים שלהם היה צריך לדאוג. בבית יש לו ילדה קטנה ואישה בחודש התשיעי להריונה. "המשפחה כל הזמן שאלה למה אני לא מספר מה קורה? אז בכל פעם הייתי מעביר נושא", הוא מחייך. "אתה שוכב במיטה בלילות והראש שקוע במחשבות והכל בכדי שלמשפחה יהיה עתיד טוב יותר ושנוכל להסיר את האיום האיראני".
גם רס"ן ד', הקצינה הטכנית של טייסת 106, מספרת שלחיילים באגף הם סיפרו שכל ההכנות המדוקדקות הן בגלל אימון לקראת תקיפה. אפילו אצלה בבית, בבסיס, בעלה ושני ילדיה לא ידעו דבר.
"ביום התקיפה בעלי היה בבית עם הילדים", היא מספרת. "כשעשרות מטוסים המריאו הוא התקשר אליי ללא הפסקה, אבל היינו בלי טלפונים בגלל השהייה במקום מסווג. הוא השאיר לי הודעה 'לקחתי את הילדים לאמא שלי'. הבין את זה לבד. תמיד אנחנו צוחקים שהוא האמא בבית".
רס"ן ט' מספר שבכל ימי הלחימה הוא היה רק שעה וחצי בבית והשאר העביר ליד המטוסים. קיבל את אלה שחזרו מתקיפה ושחרר את אלה שיצאו. "יש פה טכנאים שעשו משמרות של 16 שעות עבודה, שמונה שעות מנוחה במשך 12 יום וזה מאוד קשה", הוא אומר. "מילואימניק שעבד כתף אל כתף עם נער בן 19 שהרגע התגייס ואתה לא יודע מי ביניהם הוותיק. המילואימניקים יודעים לעשות הכל ואילו הצעירים תיזזו עם רעל בעיניים וכולם פעלו ביחד. שמרנו על רציפות עבודה. תוך כדי מטחי טילים הוצאנו מטוסים בידיעה שהמשימה היא הכי חשובה ואחריה נתמגן".
בזמן שטייסים טסו לאיראן, היו באוויר גם כטמ"מים (כלי טיס מאוישים מרחוק) שלהם אין את הפריבילגיה של תדלוק באוויר. איך שהם יוצאים ממסלול ההמראה בארץ, ככה הם נוחתים.
"בדקנו איך אנחנו פורצים את גבולות המטוס", מספר רס"ן נ', קצין טכני בטייסת כטמ"ם. "איך שמים יותר דלק, איך מורידים ממנו משקל, שהוא לא באמת חייב לשאת בכדי שיגיע רחוק ויחזור בבטחה. יש כאן יוזמה, יצירתיות וירידה לפרטים. עברנו 12 ימים מטורפים. כל מטוס שחזר, מיד הכנו לגיחה הבאה. אם הייתה תקלה אז תוך כדי טיסה היינו מנסים לתחקר ולהבין מה הגורם ואיך פותרים בכדי שיהיה מינימום זמן על הקרקע".
רס"ן נ' מספר שבכדי שהעבודה תעבור חלק נתנו לאנשיו בבסיס את מלוא התנאים והשקט. "רוב האנשים ישנו במקום בטוח שדאג להם לאוכל, מקלחות ופינוקים", הוא אומר. "היה אוטובוס שהסיע להחלפת צוותים וזה גרם לאנשים לבוא רעננים למשמרת מאוד אינטנסיבית".
זו משימה מורכבת שיש בה גם המון תרחישים פסימיים ובגלל לחץ זמן ומשימות לא על כל תקלה שהתעוררה בשטח, התעכבו. היו תקלות במטוס שאחרי התייעצויות נתנו לו אישור להמריא, העיקר לא להשביתו במשך זמן ואת הנורה האדומה, שהחלה להבהב, שמו במעקב.
"מטוס היה חוזר ומיד צוות טכני התנפל עליו", מספרת רס"ן ד'. "לא היה משהו מיוחד שלא ידענו לתפעל, אבל היו תקלות שהפתיעו אותנו. למשל לטייס יש נתוני אוויר שהוא מקבל תוך כדי טיסה והיו הרבה דיווחים שהנתונים האלה לא עובדים כמו שצריך. עשינו דיון חשיבה בכדי להבין למה זה קורה ואז קלטנו שהמטוסים טסים בגובה רב, שם שורר קור מטורף, שגרם לקפיאת המערכות. היה צריך להפעיל חימום והנתונים עברו כמו שצריך. זו אחריות גדולה, כי מה שאתה לא מתכנן נכון יכול לגרום חלילה להתרסקות, או לפצצה שלא תצא".
היו תרחישים קשים?
"בטח שהיו. תרחשנו שטייס נוטש בלב איראן והיו היערכויות מאוד גדולות בכדי לתת מענה. חששנו שימותו פה אנשים, שאני אאבד מישהו מהפיקוד, או מהטכנאים ומה עושים באותו רגע אם צריך להמשיך להילחם? בתקיפה הראשונה של איראן, בחודש אוקטובר, אולי קצת הופתענו, אבל מאז קפצנו מדרגה וכשמפקד הטייסת אמר שהולכים לתקוף, לא אמרתי 'איזה לחץ, אני לא אעמוד בזה'".
רס"ן ט', מטייסת 133, חושב אחרת. "אם המפקדים אומרים שהצלחנו להביא תוצאות, אני שמח", הוא אומר. "כל הטייסת הייתה שמישה במהלך המלחמה והכל ניגן כמו גלגל שיניים ענק. ללחוץ על פליי ושכל המערכות יעבדו, זה סופר קשה".
רס"ן ט' שלח בסיום המלחמה הודעה לכל חייליו עם תודה ענקית על עבודתם המוצלחת. בטייסת הכטמ"מים הצוות הטכני עשה על האש בכדי לשחרר לחצים, אבל כולם כבר עם הפנים למשימה הבאה - החזרה לזירה העזתית.
"אסור לזלזל באיראנים, הם עדיין האויב הכי גדול של מדינת ישראל", משוכנע רס"ן נ', הקצין הטכני של טייסת הכטמ"מים. "אז קיבלנו טפיחה על השכם ותוך כדי גם מיקוד על המשך העבודה והורדת האנשים לקרקע, עם התזכורת הכואבת של שבעה לוחמים שנהרגו בעזה. זו הזירה כעת והחזרת החטופים נמצאת בראש מעיינינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו