בכל אירוע של נפילת טיל או שברי יירוט, מי שמובילים את המענה בשטח הם הלוחמים והלוחמות של פיקוד העורף. באומץ, ברגש ובמקצועיות בלתי מתפשרת, הם נותנים מענה לאזרחים שחלקם מחפשים אחר בן משפחה נעדר או כאלה שאיבדו את כל רכושם. שלוש לוחמות מספרות איך נראות הזירות ברגעי האמת.
"בזכות ולא בחסד": סא"ל (מיל') טל פונק || מג"דית 240 במחוז חיפה
יריית הפתיחה של מבצע "עם כלביא" התמזגה עם חגיגות יום הולדתי ה־46. וכך, מצאתי את עצמי - ולא בפעם הראשונה במהלך 23 השנים שאני במילואים - חוגגת עם משפחתי השנייה, הגדוד שלי.
בין המטחים, האזעקות וההקפצה לזירות, קיבלתי ברכות שחיממו את הלב והשכיחו שהתוכניות המקוריות לחגיגות לא יצאו אל הפועל.
ב־3 בבוקר כשהוקפצתי, נפרדתי מבנותיי הישנות במיטתן בנשיקה, חיבקתי את אמי שהגיעה לשמור עליהן ויצאתי לגזרה. שם פגשתי את כל הגדוד שהגיע בלי היסוס ברגע הקריאה, ולא בפעם הראשונה. זהו סבב כוננות החילוץ הרביעי של הגדוד בגזרתו החל מ־7 באוקטובר, לצד תעסוקות מבצעיות בכמה מרחבים במדינה.
איך עוזבים בית כשאזעקות ומטחי טילים ברחבי המדינה? איך שמים את האחר לפני צרכייך שלך? איך עוסקים יומם וליל במאמץ הצלת החיים, הסיוע האזרחי וההגנה על גבולות המדינה? והאם זה קשה יותר מעצם היותי מפקדת, אמא, אישה?
מעולם לא חשבתי שיש משהו שאין ביכולתי לעשות, בעיניי זה תמיד היה עניין של רצון, מקצועיות, מחויבות לתהליך, דוגמה אישית וחתירה למטרה, ללא קשר למגדר.
הגדוד הוא גדוד חילוץ לוחם במילואים, שבו כ־50 אחוז נשים, ושמשובצות בו נשים בתפקידי מפתח לצד גברים. יש בו דתיים לצד חילונים, דרוזים, מוסלמים וחברי הקהילה הגאה. המשותף לכולם הוא החיבור לזהות, לרוח הרעות, למקצועיות ולעשייה. הן במאמץ החילוץ והצלת החיים והן בתעסוקות המבצעיות בעת ההגנה בגבולות.
להגיע לזירת הרס ולעבוד לצד המ"פיות לורן ועמית, לשמוע בקשר את עדי, קצינת המבצעים הגדודית, לחבור ללי־שי, קצינת המבצעים של כיבוי אש, למירב, מפקדת המרחב של המשטרה, ולדור, קצינת האוכלוסייה של יחידת החילוץ הארצית, לצד כל יתר הכוחות שבזירה - זה נותן תחושת סיפוק אדירה.
לראות כל כך הרבה נשים, מפקדות, מובילות בזירות מורכבות - ממלא אותי תחושת גאווה. העבודה נטולת אגו, מתוך דאגה ורצון לא רק להוכיח כי אנחנו יכולות - את זה, ללא ספק, הוכחנו כבר מזמן - אלא כי אנחנו ראויות, בזכות ולא בחסד, לאמון פקודינו ואזרחי המדינה.
לצד מערך ארגוני החירום והמשטרה הפועלים בשגרה, הצטרף בשנתיים האחרונות במלוא העוצמה מערך המילואים - גברים ונשים שפעם אחר פעם משאירים מאחור את כל עולמם ושמים את העם והמדינה בראש.
לא יכולנו לעשות זאת בלי הגב מבית של בני ובנות הזוג, הסרטונים והמכתבים מהילדים ומהילדות והבייביסיטינג 24/7 של הסבים והסבתות. העורף הוא החזית, הידיעה שאתם איתנו מאפשרת לנו להצליח במשימותינו בכל החזיתות.
אני גאה בעשייה של הגדוד ובאנשיו, זכות גדולה נפלה בחלקי להיות מפקדת במערכה שתירשם בדפי ההיסטוריה. ולבנותיי - אני מאחלת שתגדלנה ותגשמנה את עצמן בכל דרך שתבחרנה.
השליחות היא גם בדרך: סמ"ר (מיל') תהילה עטיה || לוחמת חילוץ והצלה בגדוד 977
לילה לאחר התקיפה באיראן התעוררתי לצלילי הטלפון - הופעל גיוס חירום! עלייך להגיע מיידית לשטחי הכינוס.
תחושות רבות ליוו את ההתארגנות שלי בדרך לנקודת המפגש - חשש, התרגשות, ציפייה, וכן - גם פחד. האירוע ההיסטורי שקרה הורגש באוויר, הדרך אל הלא נודע השאירה מרחב דמיון גדול מדי - עכשיו זה רשמי. המלחמה מתנהלת ישירות מול איראן. הלבוש האזרחי הוחלף במדי הזית, ולצד החלפת הלוק הוחלף הדיסקט - עכשיו אין מקום לחששות. עכשיו זה הזמן להיות הכי מוכנה.
כבר באותו הערב אנחנו בדרך לזירה הראשונה, אני יושבת בשורות האחרונות של האוטובוס שמוביל את הכוח, מביטה על האנשים האלה שמוכנים ומצפים להציל חיים ומרגישה זכות להיות שם לצידם ברגע הזה, שהוא בו־בזמן אישי ולאומי, קשה והיסטורי.
התחושה היא שהרגעים עד ההגעה לזירה נמשכים נצח, כאילו הזמן מתעכב. ואז - פריקה מהירה. זה נראה כמו סצנה מסרט - אבל זה קורה כאן, עכשיו, בתל אביב. כמות הרס אדירה, אבק מחניק ושברי זכוכיות. אנחנו מחכים לאישור ומתחילים לעלות בצוותים לפנות את הבניין ולוודא שלא נותר אף אחד מאחור.
בקומה 27 אנחנו פוגשים זוג צעיר עם תינוק בן פחות משלושה חודשים. ההורים מבולבלים, לא יודעים מה נכון לעשות. אנחנו שם כדי להוביל אותם, אבל גם כדי להיות רגע של רוגע בתוך הכאוס. הפינוי שלהם ממלא אותי בתחושת שליחות אדירה. הצוות שומר על חיוך, על קור רוח, ובעיקר - על אנושיות. בתוך ההרס הזה, פתאום ברור לי למה אנחנו כאן.
אבל זו רק ההתחלה, ההקפצה שמגיע אחר כך היא כמו עליית מדרגה כואבת. זירת האירוע הבאה עם פגיעה חמורה הרבה יותר. הכל הרוס, בניינים פגועים, רכבים שרופים, בתים שבורים והכל כמו סרט מלחמה. הכוחות מחולקים - העבודה ברורה. מבית לבית, מבניין לבניין, לוודא שאין לכודים, לחלץ, לשמור על קור רוח, על אנושיות ועל חדות.
האירוע הזה הוא כל מה שהכינו אותנו אליו שנים - זה הרגע שלשמו התאמנו. פתאום הייעוד של החטיבה מוחשי מתמיד - לא עוד תרגיל, לא עוד הדרכה. הפעם זה אמיתי. כמו מתוך סרט השמש עולה על ההריסות, יוצרת ניגוד כואב בין זריחה יפה לחורבן אדיר, בין מבצע גדול לאובדן כואב, כי ככה זה במדינה שלנו - כאב שזור עם גבורה, חורבן עם ניצחון. ברגעים האלה ראיתי את הלוחמים והלוחמות, אלו שלא תמיד מוערכים מספיק, שלא מקבלים את ההכרה הנדרשת, רצים, מחלצים, מסייעים, מרגיעים ונותנים את הכל.
מתוך ההריסות, ברגעים שבהם הלב רועד - צמחה בי תובנה עמוקה: השליחות שלי היא לא רק במה שאני עושה, אלא גם בדרך שבה אני עושה אותה. באומץ, אך גם ברגישות מתוך אמונה בערך החיים.
אני מחזיקה חיים בתוכי, וזה משנה הכל : סרן קסם פינג'יל || קנ"ר נגב בפיקוד העורף
אני כותבת את המילים האלו בחודש השמיני להריוני. הבטן כבר כבדה, הגב מתוח, והלב - עמוס. בשבועות האחרונים אני מתפקדת בעומס חסר תקדים: גם כאישה לקראת לידה, וגם כקנ"ר (קצינת נפה ורשויות) במרחב הנגב של מחוז דרום בפיקוד העורף. תפקיד שעד לא מזמן נחשב "שגרתי", אבל בימים אלו מקבל עומק, משמעות ופרופורציה אחרים לגמרי.
קנ"ר היא לא רק קצינה. היא מנהיגה שותפה למערכה האזרחית, שמובילה את ההכנה לחירום של עשרות רשויות בדרום עם מאות אלפי תושבים. אנחנו לא רק בונים תוכניות - אנחנו מוודאים שבשעת אמת יהיה מי שיידע לפעול. שאני אהיה שם.
אני מודה על הזכות להיות במקום שבו אני יכולה להשפיע באמת - ברגעים של חוסר ודאות, בלב הקושי, כשיש משמעות אמיתית לנוכחות שלנו.
היו לי שבועות ארוכים של ניהול מצבי חירום, שיחות עם ראשי רשויות, הובלת אירועים, יציאה לשטח. לפעמים הייתי הראשונה בזירה. לפעמים הייתי זו שצריכה להרגיע, לתווך, לתת פתרון. ולפעמים - פשוט להיות שם.
ואז הגיעה באר שבע - עיר הולדתי. עמדתי מול בניינים שנפגעו בשכונות שגדלתי בהן. תושבים שאני מכירה. ובית החולים שבו נולדתי. רגעים שלקחו אותי אחורה והכריחו אותי להפריד בין האישי למקצועי. להניח את הרגש בצד ולהתמקד במשימה. כי כשאני בשטח - אני שם בשבילם.
אני מחזיקה חיים בתוכי, וזה משנה הכל. כשאת בהיריון, את חווה את העולם קצת אחרת. הכל נהיה רגיש יותר. משמעותי יותר. עמוק יותר.
אני לא רק מפקדת - אני גם אמא בדרך. האתגר הוא כפול, אבל גם הכוח. זה לא מחליש אותי - זה מחזק. הילד שייוולד לי ייכנס לעולם שבו אמא שלו לא עצרה - גם כשקשה. אני ממשיכה ללכת, בשבילם. ובשבילו.
אני מגיעה מהשטח. הייתי לוחמת בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף, ולאחר מכן מפקדת פלוגה. הדרך לא היתה פשוטה, אבל היתה מלאה במשמעות.
היום אני נשואה לד', מפקד פלוגת לוחמים בבה"ד 1. בבית שלנו שליחות היא לא רק ערך - היא דרך חיים.
בכל יום, גם כשהגוף עייף והלב מוצף, אני מתייצבת. עונה לעוד קריאה. מסייעת לעוד רשות. דואגת שעוד תושב יקבל מענה. יש רגעים שקטים - ואז תנועה בבטן. תזכורת קטנה לכך שהעתיד כבר כאן. שהכל מתחבר - החירום והחיים, ההובלה והרגש, המקצוע והאימהות. הילד שייוולד לי ייכנס לעולם שבו נשים לא נרתעות מהחזית. הוא יגדל במדינה חזקה, עם נשים שלא עוצרות גם כשקשה.
הפנים שלי מופנות קדימה - להמשיך להשפיע, להוביל ולבנות מרחב אזרחי מחובר, חזק ומוכן יותר. זו זכות, לא רק תפקיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו