אלוף־משנה יאיר צוקרמן, מפקד חטיבת הנח"ל היוצא, ישב מולי בטיילת ארמון הנציב בירושלים. שנינו במדים - הוא בקבע, אני במילואים, עדות לעובדה שראיון זה נערך בתקופת מבצע "עם כלביא". מאחורינו ניצב הר הבית. אפשר באמת לנצח את חמאס? שאלתי רגע לפני סיום. בתזמון מושלם החל המואזין על כיפת הסלע להשמיע את הקריאה לתפילת הצהריים המוסלמית.
"עשרים החודשים האחרונים לימדו אותנו קודם כל שיש על מי לסמוך. למדנו דבר נוסף: אם לא ננצח - ישמידו אותנו, האויב עושה הכל כדי להשמיד אותנו", ענה המח"ט. "אין לאויב שלנו עניין בעוטף עזה או ביישובי הגליל. הם אומרים את האמת שלהם על השולחן. בעבר אולי עצמנו את העיניים ולא האמנו, אבל הם אומרים את זה בקולי־קולות – המטרה היא השמדת מדינת ישראל והשמדת הרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית באדמתה, בארץ ישראל.
"אנחנו פה בירושלים, ואני יכול לומר לך את מה שאני, ומפקדים רבים וטובים, אומרים: אין בעזה בית שאין בו תמונה של מסגד אל־אקצא, לפעמים בגודל של קיר שלם. יש להם רצון אחד – לשלוט על ירושלים ולהשמיד את כל מי שמאמין שירושלים זה הלב שלנו. זה אנחנו, החברה הישראלית, שלפני כ־80 שנה עלתה מתוך שבר גדול ובנתה פה מדינה. אנחנו נמצאים עכשיו באותה סיטואציה, אבל עם עוצמה גדולה. הפעם אנחנו אלו שמגיבים ותוקפים, הפעם אנחנו אלו שמכריזים בקול גדול – תהיה פה מדינה לדורי־דורות, תהיה פה חברה ישראלית לדורי־דורות, ויהיה פה רעיון יהודי וישראלי שהלב שלו זה ירושלים והזהות שלו זה ירושלים".
הפגישה הזו היתה אמורה להיערך בלב רצועת עזה, יומיים לפני סיום תפקידו של צוקרמן כמח"ט הנח"ל. תחילת המבצע באיראן טרפה את הקלפים, ואת הראיון ערכנו בירושלים, בעוד בני משפחתו של צוקרמן בנוב שברמת הגולן יושבים בממ"ד בשל כטב"ם איראני שחדר לשטח ישראל. "האמת היא שבימים האחרונים נכנסתי למקלט במספר דו־ספרתי של פעמים. אמרתי לאשתי שבג'באליה ישנתי יותר טוב בלילות", הוא צוחק. "פתאום ירד לי האסימון כמה העורף היה בתוך המלחמה הזו, כשאנחנו היינו בתוך שדה הקרב. זה מופלא בעיניי איך עם כל האתגר הגדול העורף פועל על פי הנהלים שמצילים חיים".
מינוי בשדה הקרב
את מח"ט הנח"ל פגשתי פעמיים ברצועה קודם לכן, לכתבות שפורסמו מאוחר יותר ב"ישראל היום" – בפעם הראשונה בציר נצרים ובפעם השנייה בציר פילדלפי. שם שמעתי בפעם הראשונה כיצד ביום האפל ביותר בהיסטוריה של ישראל מונה במפתיע לתפקיד, לאחר שחברו, אל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל, נפל בקרב בדרכו לקיבוצים המותקפים.
שבוע בלבד קודם לכן סיים צוקרמן את תפקידו כסגן מפקד אוגדה 162, והיה בחופשה לקראת תפקיד בפיקוד העורף. ב־7 באוקטובר שמע מה מתרחש - ודהר מביתו שבגולן למפקדת האוגדה בבסיס נחל שורק. "חברתי למפקד האוגדה, תא"ל איציק כהן, וזמן קצר לאחר מכן יצאנו על האמרים עם אנשי מילואים בדרך לכפר עזה. כשהגענו לצומת בית קמה, כבר היתה לצערי ודאות שיהונתן נהרג. איציק הוריד אותי מההאמר ואמר לי: 'תפוס פיקוד על חטיבת הנח"ל. מכאן תמשיך למשימותיך".
"אין לאויב שלנו עניין בעוטף עזה או ביישובי הגליל. הם אומרים את האמת שלהם על השולחן ובקולי־קולות: המטרה היא השמדת מדינת ישראל"
צוקרמן הבין שחלק לא קטן מהמפקדים בחטיבה נהרגו או נפצעו. הוא יצר שליטה על החטיבה, ועלה על מסוק בדרך לאזור כרם שלום מחמ"ל קדמי שפתחו קצין האג"ם ומפקדת הפלס"ם של גדוד הסיור במושב תאשור. "הם יצרו שטח הנחתה בחצר של בית ומשם הזרימו כוחות. עליתי על מסוק עם קרוב ל־120 לוחמים והצטרפנו ללחימה".
"זה דור חדור שליחות"
לצד הכישלון הנורא של הצבא ב־7 באוקטובר, צוקרמן מבקש להזכיר את גבורת הלוחמים שהיו בשטח ונלחמו עד טיפת דמם האחרונה. עשו מה שהיו יכולים, מעטים מול רבים, כדי להציל את חיי תושבי הקיבוצים. "נכשלנו כארגון, גם בגזרה של הסיירת, אבל בתחקירים האחרונים שעליהם אנחנו עוברים כעת רואים גם את גילויי הגבורה. מי שהיה בשטח לא היה חף מטעויות, תקלות או שגיאות. אבל הם עשו כל מה שהם יכלו מול הסד"כ הגדול מאוד של האויב שחדר".
"כל אירוע שהיה, כל 68 הנופלים שהיו לי, היה אירוע משברי. תחת פיקודי פונו אלפי פצועים בקרבות. גם מפקדים שלי באו אלי בשעת משבר"
מאז ועד לפני שבועות ספורים צוקרמן עמד בראש חטיבת הנח"ל, מוביל עם חייליו את הלחימה בכל רצועת עזה, מצפון עד דרום. בין היתר כיתרו לוחמיו את העיר עזה, לחמו בשאטי וברפיח, תפסו את ציר נצרים וציר פילדלפי, ועוד. החטיבה גם פעלה במבצע חומת ברזל בצפון השומרון.
"גיליתי דור חדור שליחות ומוטיבציה. דור שלא מוכן לעצור, לא משנה מה הקולות מהעורף ולפעמים גם בחזית. זה קשה, אבל הם מעודדים גם היום אחד את השני ומוכנים להמשיך ולא לעצור עד שנעמוד במשימה - להחזיר את כל השבויים והנעדרים, החיים לביתם והמתים לקבורה בישראל - ונכריע את חמאס. כשאומרים 'הכרעת חמאס' זו הכרעה במלוא מובן המילה. גם אם זה ייקח זמן, גם אם נצטרך לשנות את השיטה, גם אם בחלק מהמקומות זה ייקח יותר זמן, גם אם עזה הפכה פתאום לזירה משנית בגלל שזירות אחרות הפכו לעיקריות.
"יש לנו לוחמים אדירים, דור של גברים מופלאים שמלאים בערכים, בשורשים ובחוסן. פגשתי לוחמים שהתגייסו למלחמה הזו מבחירה והם מוכיחים את עצמם בצורה בלתי רגילה".
"חמאס אגר הרבה אוכל"
השאלה הגדולה ביותר שהציבור שואל כרגע היא מה השתנה. במה שונה הלחימה בעזה כעת לעומת מה שראינו בשנה ושמונת החודשים האחרונים?
"הפעולה הטקטית לא בהכרח השתנתה, אבל מה שהשתנה בכניסה האחרונה לרצועה זה מצרף של פעולות שמחברות בין הדרג הטקטי לדרג המערכתי והאסטרטגי. ככל שנתמיד בהם נגיע לניצחון, לשבירת הרצון של חמאס ולגרום להזדמנויות להחזיר חטופים, כי כשאתה נמצא בשטח - ההזדמנויות באות.
"ככל שנתמיד לפגוע בהם נגיע לניצחון, לשבירת הרצון של חמאס ולהזדמנויות להחזיר חטופים. יש לנו שהות לחפש את המרחבים בתת־קרקע"
"ראשית צריך להבין שבצפון הרצועה חמאס אגר מספיק אוכל לחודשים. כעת לקחנו את השליטה על המזון מידי חמאס, וזה יביא פירות, אבל צריך לזכור שצריך זמן כדי שהמזון ייגמר. הנקודה השנייה היא שליטה על שטחים שאליהם הגענו, ושאוכלוסייה לא חוזרת אליהם. עכשיו יש לנו שהות לחפש את המרחבים הקריטיים בתת־קרקע ולהגיע להישגים בחיפוש השבויים והחטופים.
"אני חושב שהעמידה בהגדרות שהוגדרו בכניסה האחרונה יביאו את ההישג, אבל אני מעריך שזה ייקח זמן. זה מצריך סבלנות והתאמה של הטכניקות והתרגולות, כי גם האויב מתאים את עצמו. אם בעבר הם היו יותר גלויים ומגיעים בקבוצות גדולות יותר - כעת הוא מתחבא באיזו חתיכת תת־קרקע שנותרה לו ומייצר הזדמנות. למציאות הזו אנחנו צריכים להתאים את עצמנו".
מה הקרב המשמעותי ביותר מבחינתך?
"הקרב על תל סולטן הוא קרב מאוד משמעותי. שתי החטיבות של האוגדה, חטיבה 401 בפיקודו של אל"ם בני אהרון ולאחר מכן אל"ם אחסאן דקה ז"ל, והחטיבה שלי, הובילו כיתור של הגדוד שהיה הגדוד האחרון ברפיח. בכל בוקר הרגשתי שאנחנו מתקדמים עוד צעד נוסף בפיצוח של הקרב. ברגע שהאכזרים האלו הבינו שסוגרים עליהם, יצא עוד פעם הפרצוף האמיתי שלהם והם רצחו שם את ששת החטופים במנהרה. הקרב הזה גם הוביל לכך שסינוואר נהרג בתא השטח שבו הוא התחבא במשך חודשים ארוכים".
"כל נופל הוא משבר"
יש נקודות שבר? מצב שאתה אומר לעצמך - רגע, אני צריך לעצור?
"לא היה רגע אחד שבו הרגשתי שאני צריך לעצור. האם היו אירועים של שבר אישי ומסגרתי? בוודאי. כל אירוע עם נופלים טומן בתוכו כאב. לא היה אירוע שאליו לא הגעתי בתוך דקות בודדות. כל אירוע שהיה, כל 68 הנופלים שהיו לי, היה אירוע משברי. תחת פיקודי פונו אלפי פצועים במהלך הקרבות. בכל פעם שאני שומע מסוק שנוחת אני שואל את עצמי אם עשיתי את הפעולות הנדרשות בזמן כדי שהם יינצלו.
"המלחמה הזו יצקה לי משמעות אמיתית לכך שממשברים צומחים ובונים קומות חדשות בבניין. ראיתי לוחמים עם דמעות בעיניים, מפקדים שצריכים חיבוק. גם אלי אישית הגיעו מפקדים שלי בזמן משבר. אבל לא זכור לי ולו רגע אחד שבו חשבתי לעצור. עשיתי הכל, אבל הכל, כדי לעמוד במשימה".
שנה ושמונה חודשים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל מצא את עצמו אל"ם יאיר צוקרמן בפעם הראשונה כשהוא לא בלחימה. בימים אלו סיים את תפקידו כמפקד חטיבת הנח"ל והוא ממשיך ללימודים במכללה לביטחון לאומי. בחופשה לקראת הלימודים, הוא מספר, לקח על עצמו כמה משימות. "ראשית, לקחתי על עצמי לספר את הסיפור שלנו ולסיים את התחקירים שאני אחראי עליהם. כמו כן אמשיך לבקר את הפצועים ולשמור על קשר עם המשפחות. אני צריך גם למצוא זמן אישי, למשפחה. אשתי וילדיי היו שותפים למשימה שלי, כמו כל בית אב, וצריך להקדיש להם את הזמן הראוי".
אתה סיימת תפקיד, אבל החטיבה שלך ממשיכה. חלק ממך היה רוצה להמשיך?
"אחד הדברים הכי קשים לי כמפקד זה שהמלחמה המשיכה ואני לא. אבל החלפת מפקדים זו הזדמנות, וצריך לומר שהמשימות לא נגמרו. יכול להיות שאשתחל איכשהו למשימה הנוכחית או לכל משימה אחרת שבה יצטרכו אותי. החטיבה, בכל מקרה, זה לא המח"ט - היא ממשיכה בכל הכוח, היא תעמוד בכל משימה והיא תנצח".