ישראל סיימה את המערכה מול איראן כשידה על העליונה. בצמרת המדינית והביטחונית ציינו אתמול שכל היעדים הושגו במלואם, אם כי נדמה שנדרשת פרספקטיבה, וגם מידה של צניעות, כדי לגבש תמונת מצב מלאה.

אקורד הסיום, כמו מכת הפתיחה, היה אינטנסיבי מאוד. החל מהתגובה האיראנית המתואמת נגד האמריקנים בקטאר, דרך הודעתו המפתיעה של הנשיא טראמפ כי הושגה הפסקת אש, ועד לניסיון ההדדי של ישראל ואיראן לגבות מחיר מכסימלי בטרם יישמע הגונג, וגם לאחריו – עד שטראמפ בדרכו נטולת הגינונים הורה לצדדים לחדול.

ישראל שילמה בשעות האלה מחיר כבד של ארבעה הרוגים בבאר שבע ונזק כבד לרכוש, והספיקה לפגוע בעוד כמה עשרות יעדים איראנים בדגש על תשתיות ייצור אמל"ח שנועדו לעכב התעצמות עתידית. היו מי שהביעו צער על-כך שישראל לא ניצלה את המומנטום כדי להכות חזק יותר ביעדי משטר, במטרה לערער את יציבותו ואולי להביא לנפילתו.

אבל נדמה שזאת היתה יותר משאלת לב מתכנית פעולה, וממילא הפלת המשטר בטהרן לא נכללה בין יעדי המערכה וככל הנראה גם סוכם עם ארצות-הברית להימנע ממנה.

לישראל היו שלושה יעדים עיקריים במערכה. הראשון, פגיעה בתכנית הגרעין במטרה לעכב אותה לזמן ממושך. מתקני ההעשרה בנתאנז ובפורדו ומתקן ההמרה באיספהאן (וכן הכור באראק) נפגעו קשה על-פי כל הסימנים, אולם לא ברור אם הוצאו לחלוטין מכלל שימוש.

מעצמה גרעינית

טרם התברר גם אם האורניום המועשר לרמה של 60 אחוז שאיראן צברה הושמד לחלוטין: זה עניין קריטי, משום שאם איראן הותירה בידה חומר ותצליח, באמצעות צנטריפוגות, להעשיר אותו בחשאי לרמה צבאית ולפוצץ מתקן גרעיני – היא תציב כעובדה את היותה מעצמה גרעינית.

המודיעין ניצב כאן בפני אתגר משמעותי: לזהות ולאתר סימנים לפעילות גרעינית אסורה, ולאפשר טיפול מהיר בהם. במקרה כזה תידרש ישראל, שוב, לתיאום הדוק ומלא עם ארצות-הברית, שהבהירה אתמול כי היא מצפה מהצדדים לשמור על הסכם הפסקת האש במלואו.

האינטרס הישראלי הוא שיושג הסכם גרעין כובל, שימנע מאיראן לחדש את תכניתה וישים אותה תחת משטר פיקוח הדוק שסנקציות כובלות בצידו.

תכנית הטילים האיראנית

היעד השני היה פגיעה משמעותית בתכנית הטילים האיראנית. במהלך המבצע הושמדו כ-100 משגרים (ונחסם השימוש במספר דומה), וכן הותקפו מפעלים ותשתיות ייצור של טילים. מהלכים דומים (אם כי בהיקף קטן יותר) בוצעו גם בתקיפות באוקטובר אשתקד, אולם איראן הצליחה לשקם אז את מערכי הייצור שלה במהירות גדולה מכפי שהוערך.

גם כאן יידרש המודיעין לפיקוח הדוק, אבל ספק אם ישראל תצליח לקיים אכיפה רציפה שמשמעותה חידוש המלחמה, והיא תתקשה לשחזר את המודל הלבנוני למרות חופש הפעולה שהשיגה בשמי איראן (ושגם אותו תאתגר איראן באמצעות ניסיונות לשקם את מערך ההגנה האווירית שלה).
היעד השלישי היה גדיעת התכנית האיראנית לחיסול מדינת ישראל, כהמשך לפגיעה בבני חסותה באיזור ובראשם חיזבאללה וחמאס. חיסול בכירי משמרות המהפכה והפגיעה בנכסים של הארגון בהחלט תעכב את התכניות האיראניות, אבל לא תסכל אותן.

היעד הסופי: גרעין

איראן לא תשנה מדרכה: היא תשתמש אולי בטקטיקות שונות ובניסיונות הסתרה והונאה, אבל יעדה הסופי יישאר כשהיה גם אם נרשם בו כעת עיכוב.

בהיבט הזה, המערכה שנחתמה היום לא הייתה סוף הסיפור, אלא רק סוף הפרק הראשון בעימות הישראלי-איראני. הפרקים הבאים שלו טרם נכתבו, והם יהיו תוצאה של הנחישות הישראלית לאכוף את מה שהושג בכוח ובאמצעות הסכמים, ושל נכונות ארצות-הברית והעולם המערבי לשתף פעולה במטרה למנוע מאיראן להתעצם מחדש.

אם זה לא יקרה, אפשר להתחיל את הספירה לאחור לסיבוב הבא, שאליו יגיעו האיראנים מוכנים יותר (וגם חדורי נקמה). מי שמחפש דוגמא קרובה לכך ימצא אותה במבצע "שומר החומות" במאי 2021, שגם בסיומו הכריזה ישראל על ניצחון ועל הרתעה – שהתנפצו אל מול מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.

החטופים - הביתה

כדי לבצר את הישגיה, ואת ההרתעה שהשיגה, על ישראל לגבותם בכמה מהלכים מדיניים. הראשון, שאינו בשליטתה של ישראל, הוא מול איראן בהקשרי הגרעין (ורצוי שגם הטילים והטרור). השני, שבשליטתה המלאה של ישראל, הוא לסגור את המערכה בעזה ולהשיב את 50 החטופים הביתה – בוודאי על-רקע מחיר הלחימה שכבד מהישגיה.

השלישי, שבשליטתה החלקית של ישראל, הוא להרחיב את הסכמי אברהם לרשת של בריתות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות, שיבצרו את מעמדה של ישראל ויציבו חומה משמעותית מול מאמצי השיקום הצפויים של הציר השיעי בהובלת איראן.

בשולי הדברים, 3 הערות. הראשונה, על רהבתנות. דקות אחרי ששוגרו טילים לצפון לאחר הפסקת האש מיהר שר האוצר סמוטריץ' להבטיח ש"טהרן תרעד", ושר הביטחון כ"ץ הודיע ש"הנחיתי את צה"ל להגיב בעוצמה בתקיפות עצימות נגד מטרות משטר בלב טהרן". אלא שאז הגיע טראמפ, והמטוסים הוחזרו לארץ, ונוצר הרושם המזיק שהמעצמה החזקה באיזור מנוהלת בשלט-רחוק מוושינגטון.

ההערה השניה היא על המגזר האזרחי. מערכת הביטחון הגיעה באיראן לשיאים חדשים בתכנון ובביצוע. לעומתה, רבים ממשרדי הממשלה שוב כשלו במתן מענה. בלטו לרעה משרדי האוצר והתחבורה, ויש נוספים, שלא השכילו ללמוד מלקחי עבר ולייצר פתרונות מהירים למי שנפגעו מהמלחמה באופן ישיר ועקיף.

המלחמה הפנימית

ועדיין, על-רקע מחירי המלחמה יש לממשלה הזדמנות (וחובה) לקבוע כעת סדר עדיפויות לאומי חדש והוגן. ההערה השלישית היא על המלחמה הפנימית. הקונצנזוס המלא סביב המערכה באיראן מייצר הזדמנות חד פעמית לפיוס בחברה הישראלית.

למרבה הצער, קורה ההיפך: המלחמה בבג"צ נמשכת, המלחמה בתקשורת נמשכת, והמאמצים לקדם את חוק ההשתמטות נמשכים. הטייסים, שהיו סמל המחאה לפני שנתיים הם סמל הניצחון כעת; נדמה שעם נחיתתם בשלום בארץ הגיעה העת להנחית גם את ישראל לשפיות.