בצל האופוריה: התסריט הכי מדאיג מבחינת ישראל

המתקפה האמריקנית על אתרי הגרעין באיראן מקדמת את ישראל להשגת היעד העיקרי של המערכה – פגיעה בתכנית הגרעין – אבל עדיין לא מסמנת את סיומה. לשם כך יידרשו מהלכים נוספים, צבאיים ודיפלומטיים, שבינתיים נראים רק ניצנים ראשונים שלהם.

מוקדם עדיין לשפוט את תוצאות התקיפה, שכוונה בעיקר לאתר המבוצר בפורדו ולצידו גם לאתרים בנתאנז ובאיספהאן. הנשיא טראמפ אמנם מיהר לצייץ "פורדו איננו" ושר ההגנה הגסת' בישר כי "הרסנו את תכנית הגרעין של איראן", אולם גורמים אחרים, בהם ישראלים, היו זהירים יותר ואמרו שיידרש זמן כדי לנתח לעומק את תוצאות התקיפה ואת מידת הפגיעה שלה בתכנית הגרעין. זאת, בין היתר, לאור הדיווחים כי קודם לתקיפה חילצה איראן מהמתקן ליעד לא ידוע אורניום מועשר לדרגה גבוהה וכן ציוד רגיש.

לרגע אחד נפגשו על המסכים בבור שני קצוות המלחמה: השפל של 7 באוקטובר ותוצאותיו, והתקומה שבאה בעקבותיו ותוצאותיה. בין הנוכחים בבור היו רבים שהיו שותפים לכישלון ההוא, וגם להצלחה כעת

ועדיין, דומה שגם בטרם התקבלה הערכה מדויקת של נזקי התקיפה, ניתן לקבוע שחשיבותה גדולה מתוצאותיה. את מה שלא בוצע בשלמות בסיבוב הראשון אפשר יהיה לתקן בסבבים הבאים, אם יידרשו, אבל ארצות-הברית מימשה כאן את התחייבותה שלא לאפשר לאיראן להתקרב ליכולת גרעינית, ועל הדרך נשבעה שוב אמונים לברית האסטרטגית עם ישראל והביאה את התיאום המבצעי בין הצבאות לנקודת שיא.

להיזהר משחיקת ההישגים

זאת גם היתה מחוות פרידה ראויה למפקד סנטקום, הגנרל מייקל קורילה, שיסיים בקרוב את תפקידו. קורילה "קיבל" את ישראל במעבר מפיקוד אירופה (יוקום), בנה במו ידיו את שיתוף הפעולה האינטימי בין הצבאות, והיה מהגורמים הניצים בצמרת האמריקנית שהתריעו מפני הסנכרון המסוכן שבין יכולותיה וכוונותיה של איראן.

התקיפה האמריקנית גם שחררה את ישראל מהצורך להתמודד עם פורדו בעצמה על כל הקשיים המבצעיים הכרוכים בכך, ולהתמקד ביעדים נוחים, ובעיקר מטרידים יותר, מבחינתה – ובראשם ציד משגרי הטילים, שממשיכים לאיים על שטחה.

הצלחת הפעילות של חיל האוויר ניכרת לא רק בירידה היחסית בהיקף השיגורים, אלא גם באופיים: הפעילות האינטנסיבית במערב איראן הכריחה את האיראנים להסיג את השיגורים מזרחה, ולשגר גם טילים לטווחים ארוכים יותר שספק אם תכננה להשתמש בהם כעת. עם זאת, איראן הצליחה גם אתמול לסנכרן מטח גדול, וממדי ההרס של פגיעות הטילים מלמדים שהאיום עודנו משמעותי.

הדילמה העיקרית מונחת כעת לפתחה של איראן. עליה לבחור כיצד להגיב לתקיפה האמריקנית מבין שלוש משפחות תגובה עיקריות: הסלמה כוללת, לרבות סגירת מיצרי הורמוז ומתקפה רחבה על בסיסים ונכסים אמריקנים במפרץ הפרסי ועל מדינות נוספות באיזור; כניעה כוללת, שתקבל (ולו באופן טקטי וזמני) הסכם כפוי, במטרה לנסות להשתחרר ממנו בעתיד; או המשך הלחימה במתווה שתבחר ונגד האויב שתבחר.

בוושינגטון מקווים למימוש תסריט הכניעה, שיחסוך את הצורך בהעמקת הלחימה ובתסבוכת אפשרית נוספת במזרח התיכון. בישראל מדברים בגלוי על סיום דומה של המערכה, אולם בשיחות סגורות נשמעת תקווה לא מוסתרת שהעמקת המעורבות האמריקנית גם תוביל להפלת משטר האייתוללות. הממשל אמנם שב והבהיר אתמול שזה לא עומד על הפרק, אבל אצל טראמפ אין לדעת: אם איראן תחליט להשתולל הוא עשוי להפתיע שוב, למרות התנגדות לא מבוטלת מבית.

הדאגה העיקרית מבחינת ישראל היא אם איראן תעזוב את האמריקנים ותתמקד רק בה, תוך שתבחר במתכונת של מלחמת התשה ממושכת. איראן אמנם משלמת מחיר יקר באובדן נכסים, אבל גם ישראל משותקת כבר שבוע וחצי ולא ברור כמה זמן תוכל להמשיך במתכונת כזאת כשלאורך זמן יישחקו ההישגים וצפויים להאמיר גם הנזקים הכלכליים והפיזיים, בין היתר על-רקע הדיווחים על מצוקה גוברת במיירטים.

ועדיין יש לנו את עזה

הדעה הרווחת במערכת הביטחון היא שאת נקודת השיא הנוכחית נכון יהיה לנצל לכבילת איראן בהסכם קשוח, שסנקציות משמעותיות בצידו, שיכלול את סוגיות הגרעין, ייצור הטילים והפצת הטרור. במקביל, תוכל ישראל להתקדם – כך מקווים גם בוושינגטון – להרחבת הסכמי אברהם בדרך שתיצור בריתות צבאיות, מדיניות וכלכליות אזוריות חזקות, שיקשו אף הן על שיקומה של איראן.

המהלכים האלה יפגשו בוודאי מתישהו בסוגיה העזתית, שאמנם הוסטה מראש סדר היום אך עדיין ממגנטת אליה את ישראל. אתמול לפנות הבוקר התנהל מהבור מסך מפוצל: בצידו האחד התקיפה האמריקנית באיראן, ובצידו האחר המאמץ המבצעי המורכב שהובילו שב"כ וצה"ל להשבתם של החטופים החללים יונתן סמרנו, עפרה קידר וסמ"ר שי לוינסון.

וכך, לרגע אחד נפגשו שני הקצוות של המלחמה הזאת: השפל של 7 באוקטובר ותוצאותיו, והתקומה שבאה בעקבותיו ותוצאותיה. בין הנוכחים בבור היו רבים שהיו שותפים לכישלון ההוא, וגם להצלחה כעת. מבחינתם, איראן היא אירוע היסטורי וגם נקודת שיא מקצועית ואישית, אבל אקורד הסיום של המערכה צריך להיות דווקא בעזה – ובהשבת החטופים.