"הרוב מעריצים את ישראל": כך נראית המלחמה בעיניים של תושבי טהרן

מה צריך כדי לרכוש בתוך יום או יומיים כמה ידידים באיראן? רק לפני שבוע, אילו שמעתי שאלה כזאת, הייתי לבטח מושך בכתפיים ועונה שאין לי צל של מושג. אבל היום כבר אין ספק: כל מה שנחוץ הוא להכות במשטר האייתוללות במלוא העוצמה ובלי רחמים.

במהלך השבוע האחרון צברתי לי עוד ועוד ידידים איראנים, דבר שכלל לא היה עולה על דעתי לפני שמטוסי חיל האוויר הישראלי עשו את דרכם מזרחה בליל 13 ביוני. בסך הכל חיפשתי שמישהו ברשתות החברתיות יספר לי על המתרחש ברפובליקה האסלאמית, ובמיוחד בבירתה הבוערת. המשימה התגלתה כקלה: כל האיראנים שאליהם הופניתי שמחו לחלוק חוויות עם ישראלי. ככל שחלפו ימי השבוע השיחות עימם הפכו לדו־סטריות: הם לא רק השיבו, אלא ביקשו ממני יותר ויותר לספר להם מה באמת קורה בארצם.

"אנחנו בסטרס מתמיד"

ראמין היה הראשון. "עצמאי קטן", הגדיר את עצמו. לדבריו, המשיך להתייצב בעסק, אף שזה ממוקם באזור שדובר צה"ל אמר שיש לפנות. "אחרת לא אוכל לפרנס את המשפחה", הסביר. ראמין דאג לספר שהוריו שמחו בימי המהפכה, ולא בגלל הקנאות הדתית: "הם שנאו את השלטון המלוכני והאמינו שהעתיד אחרי הפלתו יהיה חופשי. האם התאכזבו? כן ולא. מצד אחד, החיים לא נהיו דבש, אבל הם תמיד תירצו זאת בקשיים שנכפים מבחוץ - על ידי בריה"מ הקומוניסטית, על ידי ארה"ב האימפריאליסטית, על ידי עיראק של סדאם חוסיין. מצד אחר, הם התגאו בכל הישג של איראן, כדי להצדיק את הבחירה במהפכה. בתקופת נשיאותו של אחמדינג'אד באה מידה גדולה יותר של התפכחות".

ראמין קישר אותי עם מייסם ונרגס, זוג שצעיר ממנו ומגיע מרקע אחר. הוריהם לא התעניינו במהפכות, רק שחו עם הזרם. "שלום, אני מכיר את 'ישראל היום'", כתב מייסם בהודעתו הראשונה, ומייד הוסיף שהוא מצטער שיוצא לנו להכיר בזמנים סוערים כל כך. עבור נרגס, אישתו, הקושי היה גדול יותר, והיא לא טרחה לעטוף אותו בדברי נימוסין. "אנחנו בסטרס מתמיד", כתבה. "אנחנו יודעים שהמדינה שלך תקפה אותנו בגלל האיומים של הממשלה השלטת באיראן. אבל מה החטא של העם שלנו, שאנו נאלצים לסבול את המתח והסטרס האלה?"

נרגס לא ציפתה לתשובה. אולי עדיף שתדבר איתה בימים טובים יותר, ביקש בעלה להרגיע. רק כעבור יומיים הוא שיתף שנרגס כמעט נהרגה מפיצוץ שהתרחש דקות אחדות לפני שכתבה את דבריה. "בניגוד אליכם, אין לנו מקלטים עבור האוכלוסייה הגדולה של טהרן", כתב בפסקנות. "אנחנו הקורבנות העיקריים של הממשלה שלנו".

מייסם ונרגס נעלמו ליומיים, וכבר חששתי שקרה להם משהו, אבל אז הם חזרו להתכתב. את ההיעלמות הסבירו בפעולות המכוונות של המשטר לחסימת התקשורת. בני הזוג לא ידעו מה הסיבה העיקרית לחסימה. "אולי המשטר לא רוצה שהאזרחים יצרכו מידע אמין על מה שקורה במלחמה", תהו, "ואולי זאת הדרך שלו להבטיח את ביטחון המתקנים הצבאיים". כששאלתי אותם אם הם לא מפחדים לעמוד איתי בקשר, התשובה שידרה נואשות של מי שכבר פחות אכפת לו. "שום דבר לא בטוח כאן. יש המון לחץ משירות הביטחון. האם יש דבר מה חשוב יותר מחירות וביטחון?"

גם השכנים והידידים שלכם אדישים לסכנות כמוכם?
"כל אחד כאן עסוק בענייניו. אנשים בטוחים שישראל לא תכוון את פגיעותיה לאזרחים. אבל היום (יום שני השבוע) כולם כבר רצו לברוח מטהרן בפחד. אנחנו גרים באזור נרמק. התושבים כאן מפחדים שדווקא הטילים האיראניים יפגעו בהם בטעות".

יש לכם מספיק מים, מזון ומצרכים חיוניים נוספים?
"חסכנו כסף במשך תקופה ארוכה, אבל הממשלה לא מספקת לנו דבר. היא רק מוכרת לנו את הכל במחירים מופקעים. לדוגמה, בקבוק מים נמכר בשבוע שעבר במחיר 11,500 טומאן. עכשיו הממשלה מוכרת לנו אותו ב־17,500 טומאן".

והאזרחים שותקים?
"כולם ממורמרים וכולם עסוקים בהישרדות. מי יודע מה יהיה מחר? אם תשאל את האנשים כאן, כל אחד יספר סיפור שונה".

אם טראמפ יפיל את חמינאי

מה השמועות הנפוצות במיוחד כעת? מוסטפא, איראני נוסף שהכרתי ברשתות החברתיות, טוען שמרביתן נסובות סביב הנהירה של תושבי הבירה החוצה. "כל אחד כאן בהלם עכשיו, בגלל השמועה שישראל אמרה שעל כל תושבי טהרן להתפנות מייד מהעיר", כתב ביום שלישי. "כולם בורחים על נפשם. האם השמועה נכונה? אם היא נכונה, גם אנחנו ניסע בעוד כמה שעות לדמאוונד. האם השמועה נכונה?"

המלצתי למוסטפא לעקוב אחרי ההודעות של דובר צה"ל בפרסית, והוא הסכים שזהו מקור המידע המהימן ביותר במצב הנוכחי. "שתדע, כולם כאן שונאים את פלשתין ואת העם שלה", הוסיף בלי שנשאל. "את ישראל הרוב מעריצים".

מוסטפא, המבוגר מבין בני שיחי האיראנים, זוכר את העידן שלפני המהפכה האסלאמית. בסמוך לנפילת השאה הבין שהמשטר החדש יהיה מדכא יותר מהקודם, ושעליו להתרחק מכל עיסוק פוליטי או אידיאולוגי. מוסטפא למד רוסית והעביר את חייו הבוגרים בעבודות שהיו קשורות ליחסים עם מדינות דוברות רוסית: ליווי עיתונאים מרוסיה, תרגום לאמנים ולקבוצות שמבקרים באיראן, פה ושם קצת עסקי יבוא ויצוא. 

מרות ההפצצות - ואולי דווקא בגללן - הוא נמשך בקלות להבחנות תרבותיות וגיאופוליטיות: "איראן ורוסיה שונות מאוד ודומות מאוד בעת ובעונה אחת. התרבות האיראנית חופשית הרבה יותר, האיראנים מטבעם אינם צייתנים כמו הרוסים, אבל מסורת הממשל בשני המקומות מעדיפה יד קשה. אחרי הכל, לא מפתיע ששתי המדינות האלה נדחפו זו לזרועות זו, אף שהמהפכה האיראנית הטיפה תמיד שבריה"מ ורוסיה הן שטן ואויב. אני לא יודע מי תלוי יותר במי, פוטין בחמינאי, או חמינאי בפוטין, אבל תראו איך הם מתחבקים וגוררים את שני העמים, את האיראנים ואת הרוסים, אל תחתית הגיהינום".

מי פופולרי יותר באיראן - ארה"ב או רוסיה? טראמפ או פוטין?
"איראן גדולה ואינה מונוליטית. בטהרן ארה"ב פופולרית מאוד, הרבה יותר אהודה מרוסיה, ובוודאי הרבה יותר אהודה מן המשטר האיראני עצמו. אם טראמפ ישחרר אותנו מחמינאי, יציבו לו כאן פסלים מזהב, ולא ישכחו אותו לעולם, כפי שאתם לא שוכחים את כורש".

עד שזה יקרה, אתה בטח טרוד בדברים יותר פרוזאיים?
"אין לנו עכשיו חשמל, וגם מערכת המים הושבתה. לכולם יש מלאי אספקה בבית, כך שאת הימים הבאים - אם לא נעזוב את טהרן - נעביר כאן, בבית, אם לא בנעימים, אז לפחות לא ברעב".

אתה ממשיך ללכת לעבודה?
"לא הלכתי לעבודה מאז תחילת המלחמה, וכמוני עוד מאות אלפים או אולי מיליונים. הכל סגור. לפני כל תחנת דלק יש טורים של קילומטרים. הדלק מוגבל ל־25 ליטר, וזאת רק אם יש לך כרטיס תדלוק אישי. אם אין לך כרטיס תדלוק, אתה זכאי לקנות רק 15 ליטר. גם הלחם נמכר בהגבלה: ארבע חתיכות לאדם". 

מה עושים עם הילדים? האם גני ילדים ובתי ספר פתוחים ומתפקדים?
"לא, כולם בבית. וממילא, מי היה שולח את הילד או את הנכד שלו לבית הספר? הממשלה המושחתת של האייתוללות אפילו לא דאגה לבנייה של מקלטים. אתה מבין למה כל צליל של פיצוץ מעורר כאן אימה ופאניקה? אנשים עוזבים את העיר כי הם פוחדים פחד מוות. הממשלה מספרת באמצעי התקשורת שישראל הרגה יותר מ־1,250 איראנים ביומיים האחרונים, כדי לגרום לאנשים לפחד ולתמוך באנשים המושחתים האלה. אבל אף אחד כבר לא מאמין להם. כולנו רק מחכים. אולי בעזרת ישראל נשתחרר מהם ונהיה חופשיים".

זה לא קצת ילדותי להעביר את האחריות לאחרים ולתלות את התקוות במשחרר חיצוני?
"בלי זה אין לנו תקווה. אנחנו, האיראנים, עם אופטימי, אבל הממשלה של חמינאי ושל האסלאמיסטים הרסה עם יפה וטוב כל כך. הכל יכול היה להיות אחרת. יכולנו להיות ארץ משגשגת. אם אני משווה את מצבנו למה שהיה לפני המהפכה של חומייני, אז היינו ארץ משגשגת. הם החריבו הכל".

"משתדלים לחיות כרגיל"

"הם החריבו הכל" היה המשפט האחרון שקיבלתי ממוסטפא. מאז הערב של יום שלישי הוא לא נכנס אל הרשת ולא השיב לשאלות. אני מקווה שיצא לדמאוונד, כפי שתכנן, ושלקח עימו את הילדים והנכדים, או שפשוט האינטרנט ברובע שבו הוא מתגורר בטהרן נעלם שוב. ובד בבד לא יכולתי להתעלם מן המחשבה שעלול להיות גם הסבר אחר, דרמטי יותר, להיעדרות שלו.

גם מייסם ונרגס נדמו. הם לפחות הספיקו לעדכן שהחליטו לצאת אל קרובי משפחה מחוץ לטהרן, בלי לציין לאן בדיוק פניהם מועדות. נרגס לא התאוששה מן ההלם של הימצאות בסמיכות מיידית למוקד הפיצוץ, אבל מייסם יצא מגדרו כדי לשכנע אותי שבדרך כלל היא ידידותית הרבה יותר, במיוחד ליהודים. "מקווה מאוד שלא רחוק היום שבו הישראלים והאיראנים יעבדו ביחד", חתם את המסר האחרון שלו.

ראמין ממשיך לדווח לי על מציאות החיים בטהרן. לדבריו, בשכונה שלו, תאמינו או לא, נוצרה שגרת מלחמה שלווה למדי. "משתדלים לחיות כרגיל, פחות או יותר", הוא מספר ביובש. "מתרכזים במשימות היומיום. כך פחות שמים לב למה שקורה מחוץ לשכונה".

מתי ואיך לדעתך המלחמה הזאת תיגמר?
"אני מעדיף שלא לענות על שאלה כזו. תרשה לי רק לומר שאני מקווה שנעבור את זה בשלום. אם היית נוחת בשכונה שלי, היית מגלה כאן אנשים טובים ולא היית מייחל שיקרה להם משהו רע".

להפגנות שיוזם המשטר האיראני בגנות ישראל מתייצבים רבבות של איראנים כמוך.
"הם מקבלים על זה כסף וטובות הנאה. זה לא באמת משקף את הדופק של אנשי טהרן. אני יודע שלא אנשים כמונו הם הבעיה. אפילו ההורים שלי, שתמכו במהפכה של 1979, אינם מזדהים עם כוונות הזדון של המשטר ביחס לישראל. המשטר עשה בשמנו דברים לא טובים. איש לא שאל אותנו, ואם היו שואלים - לא היינו מסכימים. תזכרו את זה בבקשה".