"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
הטילים הורגים - והם רוקדים
לא נוכל למנוע את ריקודי השנאה של הפלשתינים • התופעה עמוקה ורחבה מדי • אבל צריך לתעד אותה, כדי שנזכור ולא נשגה מחדש באשליות ובדמיונות על ה"פרטנר" שלנו
פלשתינים השבוע מול טילים איראניים שנופלים על ישראל. צילום: אי.אף.פי

הטילים הורגים - והם רוקדים

לא נוכל למנוע את ריקודי השנאה של הפלשתינים • התופעה עמוקה ורחבה מדי • אבל צריך לתעד אותה, כדי שנזכור ולא נשגה מחדש באשליות ובדמיונות על ה"פרטנר" שלנו

נדב שרגאי
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

[object Object]

הפנקס פתוח והיד רושמת:בצל ההיסטוריה שנכתבת בימים אלה, שוב, בפעם המי יודע כמה, יוצאים הפלשתינים לרחובות שכם, עזה, רמאללה וחברון כדי לרקוד על הדם ולחגוג רצח יהודים. כל טיל איראני שזורע כאן מוות והרס, כל בניין שקורס על יושביו, ממלא את ליבם שמחה, וכהרגלם זה שנים רבות הם צופרים, מפריחים זיקוקים, צווחים בגיל ומחלקים סוכריות ובקלוואות.

פלשתינים חוגגים עם שרידי טיל איראני בדיר בלוט שבשומרון %2F%2F השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים

הפלשתינים רקדו על הגגות עוד כשסדאם חוסיין ירה עלינו סקאדים במלחמת המפרץ הראשונה (1991), וגם ב־11 בספטמבר 2001, אחרי שכמעט 3,000 אמריקנים נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בתבל. הפלשתינים שמחו גם ב"קטנות": כשבבני ברק נרצחו חמישה בני אדם - בשער שכם, ובג'נין ובמחנות הפליטים בלבנון חגגו (מארס 2022). אחרי רצח השבעה בשכונת נווה יעקב בירושלים לפני שנים אחדות התושבים בחברון לא ידעו את נפשם מרוב אושר.

החינגה על הרצח הספציפי הזה גלשה גם אל מחנה הפליטים הלבנוני נהר אל־בארד, שם יצאו המונים לרחובות. הפלשתינים בירדן הצטרפו אף הם למחול השנאה, אחרי רצח שלושת הישראלים במעבר אלנבי בספטמבר שעבר. אפילו ברמאללה, בירת הרש"פ "המתונה", חגגו לפני שלוש שנים רצח שני ישראלים ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

הדוגמאות רבות מספור ותקצר היריעה, אך השורה התחתונה היא שפלשתינים רבים, שלא לומר החברה הפלשתינית, רוקדים על הדם היהודי, ולא פעם גם על זה "המערבי", רוקדים על הדם כפשוטו. לא כמטפורה או כדימוי - ריקוד מופרע, נטול מוסר וחסר מעצורים.

ערביי ישראל

בשוליים, הברבריות הזאת גולשת גם לחלק קטן של ערביי ישראל. רק בימים האחרונים חגגו באום אל־פחם, בכפר כנא ובסילוואן את נפילת הטילים האיראניים בבת ים ובראשון לציון. זה קורה לערבים ישראלים שמגדירים עצמם "פלשתינים" ומסבירים שאינם באמת "ערבים ישראלים", אלא "ערבים שחיים בישראל".

17 עצורים בשיירת השמחה באום אל-פאחם, צילום: דוברות המשטרה

הפלשתינים עולצים אפילו כשהטילים האיראניים נופלים סמוך להם, או בין בתיהם. עד כדי כך עמוקה השנאה (אגב - שירת ה"שיישרף לכם הכפר" של יהודים אחרי פגיעת הטיל האיראני בכפר טמרה, ומותן של ארבע נשים שם, מתועבת לא פחות, אך במגזר היהודי היא חריגה, ואינה מהווה תופעה).

החשבון הזה עם הפלשתינים צריך להיעשות בעיקר עבור עצמנו, כי בעוד חודש, או חצי שנה, או שנה, כשהארץ אולי תשקוט, שוב יקומו אנשים מתוכנו - הם לעולם לא מתעייפים - שידברו איתנו על "החיים המשותפים", "בארץ המשותפת", עם ה"שכן" וה"פרטנר", ועל "פתרון שתי המדינות", כאילו לא היה כאן 7 באוקטובר, כאילו ציר הרשע - שהפלשתינים, כאוכלוסייה וכחברה, הם חלק בלתי נפרד ממנו - לא הוכה קשות.

תפתחו תיקייה

אז למרות שהתרבות הפלשתינית מקדשת הדמים ומהללת הרוצחים הזאת פיתחה מסורת רבת שנים, אסור לנו להתעייף מלעסוק בה. תפתחו תיקייה ושימרו בה את התיעוד מימי המלחמה הללו, ומעוד מאות ואלפי פיגועים שבהם נרצחו משפחות, זקנים, נשים וילדים, אשר מותם הסב לפלשתינים קורת רוח כה רבה.

לא נוכל כנראה למנוע את התופעה הזאת, היא עמוקה ורחבה מדי. ישראל לא תקים משטרת מחשבות ואינה מסוגלת להשתלט על רשפי שנאה־שמחה בהיקפים שכאלה. אבל מה שכן ניתן זה לרשום זאת בפנינו באותיות קידוש לבנה כדי שלא נשכח ולא נסלח, ובעיקר כדי שלא נשגה מחדש באשליות ובדמיונות על ה"פרטנר" שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...