הפנקס פתוח והיד רושמת: בצל ההיסטוריה שנכתבת בימים אלה, שוב, בפעם המי יודע כמה, יוצאים הפלשתינים לרחובות שכם, עזה, רמאללה וחברון כדי לרקוד על הדם ולחגוג רצח יהודים. כל טיל איראני שזורע כאן מוות והרס, כל בניין שקורס על יושביו, ממלא את ליבם שמחה, וכהרגלם זה שנים רבות הם צופרים, מפריחים זיקוקים, צווחים בגיל ומחלקים סוכריות ובקלוואות.
הפלשתינים רקדו על הגגות עוד כשסדאם חוסיין ירה עלינו סקאדים במלחמת המפרץ הראשונה (1991), וגם ב־11 בספטמבר 2001, אחרי שכמעט 3,000 אמריקנים נרצחו בפיגוע הטרור הגדול בתבל. הפלשתינים שמחו גם ב"קטנות": כשבבני ברק נרצחו חמישה בני אדם - בשער שכם, ובג'נין ובמחנות הפליטים בלבנון חגגו (מארס 2022). אחרי רצח השבעה בשכונת נווה יעקב בירושלים לפני שנים אחדות התושבים בחברון לא ידעו את נפשם מרוב אושר.
החינגה על הרצח הספציפי הזה גלשה גם אל מחנה הפליטים הלבנוני נהר אל־בארד, שם יצאו המונים לרחובות. הפלשתינים בירדן הצטרפו אף הם למחול השנאה, אחרי רצח שלושת הישראלים במעבר אלנבי בספטמבר שעבר. אפילו ברמאללה, בירת הרש"פ "המתונה", חגגו לפני שלוש שנים רצח שני ישראלים ברחוב דיזנגוף בתל אביב.
הדוגמאות רבות מספור ותקצר היריעה, אך השורה התחתונה היא שפלשתינים רבים, שלא לומר החברה הפלשתינית, רוקדים על הדם היהודי, ולא פעם גם על זה "המערבי", רוקדים על הדם כפשוטו. לא כמטפורה או כדימוי - ריקוד מופרע, נטול מוסר וחסר מעצורים.
ערביי ישראל
בשוליים, הברבריות הזאת גולשת גם לחלק קטן של ערביי ישראל. רק בימים האחרונים חגגו באום אל־פחם, בכפר כנא ובסילוואן את נפילת הטילים האיראניים בבת ים ובראשון לציון. זה קורה לערבים ישראלים שמגדירים עצמם "פלשתינים" ומסבירים שאינם באמת "ערבים ישראלים", אלא "ערבים שחיים בישראל".
הפלשתינים עולצים אפילו כשהטילים האיראניים נופלים סמוך להם, או בין בתיהם. עד כדי כך עמוקה השנאה (אגב - שירת ה"שיישרף לכם הכפר" של יהודים אחרי פגיעת הטיל האיראני בכפר טמרה, ומותן של ארבע נשים שם, מתועבת לא פחות, אך במגזר היהודי היא חריגה, ואינה מהווה תופעה).
החשבון הזה עם הפלשתינים צריך להיעשות בעיקר עבור עצמנו, כי בעוד חודש, או חצי שנה, או שנה, כשהארץ אולי תשקוט, שוב יקומו אנשים מתוכנו - הם לעולם לא מתעייפים - שידברו איתנו על "החיים המשותפים", "בארץ המשותפת", עם ה"שכן" וה"פרטנר", ועל "פתרון שתי המדינות", כאילו לא היה כאן 7 באוקטובר, כאילו ציר הרשע - שהפלשתינים, כאוכלוסייה וכחברה, הם חלק בלתי נפרד ממנו - לא הוכה קשות.
תפתחו תיקייה
אז למרות שהתרבות הפלשתינית מקדשת הדמים ומהללת הרוצחים הזאת פיתחה מסורת רבת שנים, אסור לנו להתעייף מלעסוק בה. תפתחו תיקייה ושימרו בה את התיעוד מימי המלחמה הללו, ומעוד מאות ואלפי פיגועים שבהם נרצחו משפחות, זקנים, נשים וילדים, אשר מותם הסב לפלשתינים קורת רוח כה רבה.
לא נוכל כנראה למנוע את התופעה הזאת, היא עמוקה ורחבה מדי. ישראל לא תקים משטרת מחשבות ואינה מסוגלת להשתלט על רשפי שנאה־שמחה בהיקפים שכאלה. אבל מה שכן ניתן זה לרשום זאת בפנינו באותיות קידוש לבנה כדי שלא נשכח ולא נסלח, ובעיקר כדי שלא נשגה מחדש באשליות ובדמיונות על ה"פרטנר" שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו