מאז מלחמת לבנון הראשונה שפרצה ב-1982, ועד בוקר השבעה באוקטובר 2023 שלטה בישראל דוקטרינת "האיש שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין".
הנסיון הישראלי "לעשות סדר חדש בלבנון" שהסתיים ברצח בשיר ג'ומאייל ובטבח סברה ושתילה יצר מפנה אסטרטגי שגרם למערכת הישראלית לאמץ מדיניות פאסיבית נטולת יומרה לשנות מציאות.
הרמטכ"ל: "זה האיום הקיומי הכי גדול עלינו - ושם אנחנו פועלים"// דובר צה"ל
ישראל אימצה מדיניות הממוקדת ביכולות טקטיות וירטואוזיות וממאנת להישיר מבט אסטרטגי. מדיניות שאינה נוטלת סיכונים ואינה עושה דבר ללא בהירות באשר ל"אסטרטגיית היציאה" ותרחישי יחוס לסיום. מדיניות הסולדת מפרו-אקטיביות והשוללת כלים כמו "יציאה מהגדר" ו"מכת מנע". מדיניות המכורה לרעיון ה"סבבים" ו"כיסוח דשא" בטחוני ומסרבת להתמודד עם קרבות הכרעה ומחיריהן.
טועים, ביחד
לתפיסה הפאסיבית חברו שלושת הממסדים המרכזיים המעצבים את מדיניות הבטחון של ישראל. הממסד הפוליטי, הממסד הצבאי, והממסד התקשורתי. אף ממסד לא איתגר את מישנהו באשר לנכונות הדרך בה צעדה ישראל.
הצבא העדיף תמיד להקדים "רגל מדינית" להכרעה צבאית ועודד את הממסד הפוליטי שלא להכנס להרפתקאות צבאיות ש"עולות כסף ולא מביאות קרוב לוודאי תוצאות מקוות".
הממסד הפוליטי סמך ידו על הגישה הפציפיסטית של הממסד הצבאי והתרחק מ"הרפתקאות בטחוניות", כפי שנהגו לתייג כל יוזמה התקפית, כמו מאש.
הממסד התקשורתי תרם אף הוא את חלקו ועטף בחום ואהבה נטולת ספקנות את הקונספציה השוללת פרו אקטיביות. קונספט שהביא אותנו עד שערי הגיהנום באוקטובר 2023. רובה המוחלט של התקשורת ליטפה את הצבא ואת המדינאים ש"הפגינו איפוק ושיקול דעת" בעודה מטעה, לעיתים ביודעין, את הציבור. כולם היו מכורים למנטרת "איפוק זה כוח" והאמינו אמונת שוטים ש"יהיה בסדר".
מתקפת הפתע של החמאס באוקטובר 23 היוותה נקודת מפנה בהבנה הישראלית שטיפולים קוסמטים טקטיים אינם מספיקים כשאתה מתמודד עם אתגרים בטחוניים אסטרטגיים. השינוי היה ובראש ובראשונה בהבנתו של נתניהו. גם הצבא הבין שצריבת התודעה הישראלית כאילו ניצחנו אינה באמת מביאה לנצחון והכרעה בשטח, וסופה עיוורון מערכתי קטלני.
"מבצע הביפרים" בלבנון שבוצע בספטמבר 2024 סימן עידן חדש בחשיבה הישראלית וסייע לרבים להתעורר ולהבין שגם בלבנון סיפרנו לעצמנו סיפור זהה לזה שסיפרנו בעזה. האמנו שאפשר ליצור הרתעה ללא הכרעה. עד קבלת ההחלטה לפעול בלבנון היו רבים שידעו להסביר באותות ובמופתים מדוע אסור לפעול באופן פרו אקטיבי בלבנון ומדוע עדיף להפסיק את האש בחזית הצפון שהתנהלה עד אז 'מתחת לסף המלחמה'. רבים 'היונים' שוחרי השלום, מכחישים את מה שאמרו עד ערב המבצע.
דוקטרינה עוצמתית ודורסנית שלטה כאן במשך למעלה מארבעים שנה. בשנים אלה אסור היה להציג עמדה נוגדת לתפיסת האיפוק הרווחת. עמדה פרו אקטיבית המחייבת פעולה גם באי וודאות קוטלגה כלא חכמה ,לא רצינית, ובפרט לא 'פוליטקלי קורקט'. לא בפומבי ולא בחדרים הסגורים.
ומעכשיו הכל שונה
מתקפת הפתע הישראלית באיראן צריכה לקבע תפיסה חדשה המתומצתת בהגיון התנ"כי הפשוט: "הקם להורגך-השכם להורגו, גם אם אינך יודע בודאות כיצד הדבר יסתיים". זה היה גרעין תפיסת הבטחון הישראלית בעבר. כך למדנו מוינגייט, יצחק שדה, יגאל אלון, דיין, שרון ורבים אחרים.
המערכה עם איראן תיבחן במבחן אחד בלבד. האם היה זה "סבב" שכיסח את הדשא האיראני עד הסבב הבא או מלחמה ששינתה מציאות במזרח התיכון.
חיל האוויר תוקף מטרות צבאיות בטהראן: תיעוד מהמראות מטוסי הקרב // דובר צה"ל
דוקטרינת ה"הרתעה ללא הכרעה" לא תיעלם במהירות. ככל שניתקל במערכה באתגרים ונשלם מחירים היא תחזור ותרים ראשה. עוד לא מלאו למלחמה 120 שעות וכבר נדלקו באופן פבלובי נורות אזהרה הקוראות למהר לעצור את האש ולאמץ "אסטרטגיית יציאה".
מבצע "שומר החומות" נתפס בזמן אמת כמבצע הרואי מוצלח בו "חוסל' המטרו בעזה. לימים התגלה המבצע כמבצע כושל ששכנע את החמאס ביכולתו לגבור על ישראל . זה הסיפור שצריך לראות כנגד עיננו במערכה הזו.
ישראל היא מעצמה איזורית וכך עליה לנהל את מלחמותיה. מול אויבינו ברבע מאה הבאה אין לנו את המותרות לנקוט באסטרטגיי שבסינית עתיקה ומודרנית מכנים: "נמר של נייר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו