שקט הוא רפש - ואין כל חדש במערב

בעימות רב השנים בין משטר האייתוללות לישראל, איראן הפרה ברגל גסה ובאופן שיטתי את החוק הבינלאומי. אם עד עתה היא ניהלה את מתקפותיה באמצעות הפרוקסי הידועים: חמאס, חיזבאללה, החות׳ים והגי'האד האסלאמי, במבצע הנועז "עם כלביא" היא הסירה את הכפפות ויורה ישירות ובעצמה לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית.

אמנות ז'נבה, שהן אבן יסוד של המשפט ההומניטרי הבין־לאומי, אוסרות באופן ברור על תקיפת אזרחים ותשתיות אזרחיות. זה לא מנע מאיראן לשגר בארבעת ימי המלחמה טילים באופן מדויק להחריד לעבר בנייני מגורים במרכז הארץ, ולהביא להרג קשישים, נשים וטף. אלה אינן פגיעות במטרות צבאיות אשר גורמות שלא במתכוון לנזק אגבי תוך פגיעה באוכלוסיה האזרחית שמסביבם. בבת ים ובפתח תקווה אין בסיס צבאי. אלה גם לא טילים טועים אשר בשגגה נופלים על בתי כנסת ובניינים רבי קומות. אלה הן תקיפות מוכוונות, מוכרזות מראש, המכוונות במפורש לריכוזי אוכלוסייה.

ואיך מגיב העולם החופשי? כיצד מתמודדת אירופה, המתיימרת להיות עוגן של ערכים ליברליים, עם מדינה המפרה באופן סיטוני את החוק הבינלאומי?

נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הביע "דאגה מההסלמה" – אך סירב לגנות את טהרן. ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, נשמע אמנם נחרץ יותר בזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך אף הוא נמנע מלנקוב בשם האחראי למתקפה. האיחוד האירופי, מצידו, מדקלם את המנטרה השחוקה: "הרגעה ודיאלוג". נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, וממונה החוץ, ג'וזפ בורל, קוראים ל"שני הצדדים לנהוג באיפוק", אך שומרים על שתיקה מביכה מול תוקפנותה של איראן.

קרוב לודאי שכל אלה פועלים מתוך שמירה על האינטרסים הכלכליים שלהם באיראן, כמו על תקוותם הנואלת להגיע להסכם גרעין איתה. אך שתיקה מול הרג אזרחים – היא הסכמה. היא עידוד ישיר להמשכה. זאב ז׳בוטינסקי המנוח, חיבר אז במילותיו בשיר בית״ר: ״כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש״.

זו לא נייטרליות - זה אובדן דרך. כשמדינות המערב מתעקשות לאזן בין התוקפן לקורבן זו סטיה מוסרית. אתה מתעקש על “שני הצדדים” גם כאשר צד אחד — טהרן — רוצח ילדים.

אפשר להפוך את זה לדיון במוסר המערבי ולטעון שזה לא רק עניין של ישראל. שהשאלה האמיתית היא האם לדמוקרטיות הליברליות עדיין יש רצון להגן על עצמן — ועל שותפותיהן — מול משטרים שמפיצים טרור, שקרים ומוות. כי אם הן לא יעמדו לצד מדינה מותקפת, הן לא יעמדו לצד אף אחד.

אפשר גם לעודד את ישראל לפעול בזירה הדיפלומטית – לתעד כל הפרה, להציג ראיות בפורומים של האו"ם ובפרלמנטים באירופה, בדרישה לשנות את השיח מהימנעות פאסיבית לגינוי פעיל. כך ניתן למסגר את המאבק לא רק כסכסוך אזורי, אלא כמבחן עולמי לשלטון החוק בזמן מלחמה. כי אירופה חייבת להחליט – באיזה צד היא עומדת.

אך אנחנו במלחמה אמיתית. מלחמה על עצם קיומנו. ולא נותר לנו אלא לשמור על עליונות צבאית במסגרת המצב הקיים. אם הדין הבינלאומי משחק לידי צד אחד בלבד, הצד שמשיל מעליו את מוסרות החוק ביודעו שזה אינו יכול לו, שאין שום דרך לאכוף את החוק כנגדו, על ישראל לפעול במסגרת אותו החוק, אך למתוח אותו עד הקצה.

עליה להפעיל את כוחה הצבאי בהתאם לחוק הבינלאומי – אך ללא היסוס וללא נאיביות. כל יעד צבאי, וכל תשתית אזרחית המשרתת טרור, הם מטרות לגיטימיות. בסיסים ומפקדות הן הבא המינא, אך כך גם כל שדה נפט, כל מפעל ייצור, כל משרד בטחוני, כל מבנה תומך צבא. הכל מכל עד האחרון שכהם.

המערב יודע מי היא איראן. הוא יודע מה היא עושה. ובכל זאת עומד שותק. זו לא מדיניות, זו כניעה, ולא נותר לישראל אלא להגן על עצמה. בעולם שבו המערב מאבד את נשמתו - אסור לישראל לאבד את שלה.

הכותבת היא מייסדת ונשיאת ארגון ״שורת הדין״ ומחברת רב המכר ״הרפון״