ענני האבק של כוחות צה”ל הפועלים ברצועת עזה נראים מרחוק, עמוק מתוך שטחו של האויב. הפודרה, החול העזתי הדק מכסה את הכל, חיילים, כלים מחסות, כמו סוג של תעודת כניסה לרצועת עזה. אנו נכנסים בסיור עיתונאים ראשון ברצועת עזה מאז ההכרזה על מבצע “מרכבות גדעון”, הפעולה הצבאית רחבת ההיקף של צה”ל ברצועת עזה עליה הוכרז בקול תרועה גדול באמצע החודש שעבר והתחושה היא בעיקר של דז’ה-וו.

גלי ההריסות, צירי העפר הכבושים עליהם נעים הכוחות, שורות על גבי שורות של בתים הרוסים ושרופים ומדי פעם איזו חצר קטנה שאיכשהו שרדה את המלחמה, עם כמה עצים ותרנגולת בודדת. כמו בביקורים קודמים המרחב שנשקף מהמסך הרוס לגמרי, ללא כל עדות פיזית לאויב הבלתי נראה שהפך את חאן יונס למבצר שלו. אנחנו נוסעים בנמ”ר סגור, בניגוד לג’יפים הפתוחים שבהם נכנסתי לרצועה בסיור האחרון, עדות לחשש מפני זירות המטענים של חמאס שהפכו לשיטת הלחימה החדשה של ארגון הטרור.

אחרי 50 דקות של נסיעה, שמעידות בעיקר על עומק פעילות הכוחות ברצועת עזה, אנחנו יורדים מהכלים היישר לתוך מגנן של כוחות צה”ל הפועלים באזור. שם אנחנו פוגשים את מפקד חטיבה 7, אל”מ ש’, שמתחיל את הסיור דווקא עם גולת הכותרת. “אנחנו נמצאים היום ביכולת גדולה בהרבה להשמיד את מערכי המנהרות של חמאס בחאן יונס מכניסות קודמות. בזכות אמצעים מודיעיניים שונים ומידע שנאסף בכניסות קודמות ונותח מאז במשך חודשים, יש לנו יכולת שלא הייתה לנו קודם. הצלחנו לפגוע ולחסל מחבלים רבים בתוך המנהרות, ולוודא את זה. רבים אחרים מתחבאים שם ונגיע גם אליהם”, אומר אל”מ ש’.

היכולת לפגוע במנהרות הייתה ונותרה אחד האתגרים הצבאיים הקשים ביותר שעמדו בפני צה”ל במלחמתו בחמאס ברצועת עזה. מחבליו של חמאס עושים שימוש במערך המנהור העצום שנבנה לפני המלחמה על מנת להתחבא, לאגור נשק ולזוז ממקום למקום, לעיתים מיישוב ליישוב מבלי להיחשף ולהתגלות. בסוף חודש אפריל פורסמה בכלי תקשורת בישראל הערכה לפיה למרות הלחימה האינטנסיבית והנזק הרב שנגרם לתשתית ברצועה, רק 25 אחוזים ממנהרות חמאס הושמדו על ידי צה”ל, גרוע מכך, פורסם כי חמאס פועל בשיטתיות לתקן מנהרות פגועות ולבנות חדשות. “בעבר היינו צריכים לעבור מפיר לפיר, לנסות להשמיד כל פיר על מנת לחסום את השימוש במנהרות”, מסביר המח”ט את השינוי בשיטת העבודה שהמודיעין אפשר.

יכולת שלא הייתה קודם

לצדו של המח”ט נמצא מפקד גדוד 77, סא”ל ד’, שאנשיו הם שמחזיקים בגזרה בה אנחנו מבקרים. “פרצנו את הדרך בהתקפה חטיבתית והצלחנו לכבוש שטחים משמעותיים מצפון לחאן יונס, ופה אתם נמצאים. הפעולה נועדה לאפשר לכוחות אחרים לפעול בעומק וגם כדי לקחת מחמאס נכסים מאוד משמעותיים מתחת לפני הקרקע. אנחנו פועלים בשלושת השבועות האחרונים על מנת לבסס את השליטה שלנו פה ולמנוע בהמשך חזרה של כוחות אויב לתוך תא השטח הזה. יש הרבה דברים שלא ידענו לעשות בתמרון הקודם שהיום אנחנו יודעים לעשות. באנו ממוקדים ונחושים והגענו להישגים מאוד גדולים בטווחי זמן מאוד קצרים”, אמר ד’, בהתייחסות לפגיעה בלב מערכי המנהור של חמאס, בין היתר.

 העין בשמים

בתוך אחד המבנים במגנן יושבת מפקדת הגדוד שם אנחנו מטפסים באיטיות קומה על גרם מדרגות משובש ומגיעים לסלון גדול ומרוהט באופן מפתיע. שם, לצד שלל פעילויות שאי אפשר להרחיב בדיבור עליהן, נמצאות שלוש לוחמות בין עשרות לוחמים גברים, בוחנות מסך מחשב גדול בו נראית השכונה מלמעלה. הלוחמות הן מפעילות רחפן והן שייכות ליחידה חיצונית לגדוד. הן מסייעות בשמירה על השמים וניכר שבכל רגע נתון יש לפחות רחפן אחד באוויר מסייר מסביב, כשאחת הלוחמות מטיסה אותו. ש’, ראש הצוות, מסבירה: “מדובר בסביבה ריקה מאזרחים כמעט לגמרי, התפקיד שלנו זה לחפש מחבלים, להפליל אותם, לסגור מעגל ולוודא את התוצאה. לפעמים אנחנו מבצעות את סגירת המעגל בעזרת רחפן מטיל רימון. מאז שהגענו הנה הצלחנו להביא לחיסולם של מחבלים רבים ולפחות במקרה אחד למנוע פגיעה בחפים מפשע”, מסבירה הצעירה. כשאני שואל אותה על התנאים בסידור המשונה בו הן נמצאות היא משיבה בחיוך: “הלוחמים מסביב ממושמעים ועוזרים לנו מאוד, הם לא מהווים קושי ואנחנו בסך הכל פה בשביל לעשות את העבודה. קשה כל כך הרבה זמן בלי מקלחת בתנאים האלו, אבל זה שווה את זה”, הבנות האחרות צוחקות במבוכה.

ה”עין בשמים”, שמספקות ש’ וחברות הצוות שלה, לצד כמות גדולה מאוד של רחפנים שנמצאת בידי הגדוד עצמו ומופעלים מסביב לשעון, הן חלק מסיבת השורש לשינוי שאנו רואים בהתנהלות של חמאס בשדה הקרב. פעולות כמו מארבים, ירי פצמרים, התקרבות לכוחות הפכה לקשה מאוד כשעינו הפקוחה של צה”ל נמצאת באוויר בכל רגע נתון. ההתקדמות שנראית בשטח בעבודת הרחפנים של צה”ל היא אדירה. בסיורים ראשונים ברצועת עזה במהלך המלחמה ראיתי צוותים קטנים שמפעילים רחפן בודד, ללא ראיית לילה. כעת מדובר במערך משומן היטב שמזכיר את יחידות הרחפנים שראיתי במלחמה באוקראינה, איפה שהכלים המעופפים הקטנים הפכו לאבן פינה בדוקטרינה האוקראינית ואפשרו לצבא, שנמצא בנחיתות חומרית קשה, להישאר בתמונת הלחימה.

באותו מבנה אנו שומעים גם מל’, קצין אג”ם של החטיבה, שמספר: “הפעם יש לנו את הזמן לעבוד בצורה יסודית כדי שלא נצטרך לחזור לפה שוב. קשה לחזור למקום פעמיים כי נהרגו כאן אנשים, זה הקו שמנחה את המשימה”. ל’ מתעקש “האויב לא יוכל לחזור לפה. זה מאוד יסודי - אתה מבין בדיוק לאן אתה הולך ומה המשימה. בפעם הקודמת אמרו לך לכבוש מרחב בלי מידע עליו, והיום אתה עם מודיעין טוב יותר. התמרון הזה מייצר הזדמנויות להמון דברים”.

עבור לוחמי גדוד 77 שמקיפים אותנו, הדיונים על אורך הפעולה, שחיקה של הכוחות והכלים והקושי שמייצרים התנאים ברצועה, הם חלק מהיום יום. “הגענו לפה מהגזר הסורית לפני שלושה שבועות. נכנסנו עם הרבה אנרגיות, בכוח מטורף”, מספר בן, לוחם מהגדוד. כשאני שואל על שחיקה כמה מאנשי הצוות מהנהנים בפרצות של “מה כבר אפשר לעשות?”. כשאני שואל אם יש מקום אחר שהם רוצים להיות בו התשובה שעולה היא “לא”. “שמע קשה לנו, חם לנו, לא התקלחנו כמו בני אדם המון זמן, אבל אנחנו פה בשביל עם ישראל ועבורי, זה יותר מהכל. זה ממלא אותי וטוען את המצברים. אני לא בורג. אני לא נשחק”, אומר עמית, לוחם שמסתמן כמורל של הגדוד. אבל בכל זאת יש לו בקשה. “תפסיקו לאכול אחד את השני שם בחוץ. תשארו מאוחדים, תתווכחו, אבל בהבנה שאנחנו מאותו עם”. בשעה שהנמ”ר מטלטל חזרה לגבול, בין גלים של אבק לפרצוף וחום קיצוני, הבקשה של עמית זה הדבר היחידי שנשאר לי בראש.