לילך שובל, כתבת "ישראל היום" לענייני צבא וביטחון, ערכה היום (רביעי) שיחה בנושא המילואים, במסגרת המשדר המיוחד של "ישראל היום" באילת. בשיחה השתתפו סא"ל במיל' טל איליצקי, מפקד צוות הלימ"ה באוגדה 80, אמא מילואימניקית נעמה קליין יפת ועם נציגת פורום נשות המילואימניקים, שיר מיכאל.
אילת 2030 - מילואים בהצדעה - יום הוקרה למערך המילואים // משה בן שמחון
נעמה קליין יפת: "בפער של 20 שנה מאז השירות הצבאי, היה קשה לחזור למסגרת. אבל גדלתי עם ערכים שכשיש צורך, או שדברים קורים או שאתה מקדם אותם. אני מאמינה בלקדם. הקרקע נשמטה לכולנו ברגליים ב-7 באוקטובר. היה לי ברור שאני עושה הכל כדי להתגייס. גם עם פטור של 20 שנה. עשיתי שירות מבצעי בשירות הסדיר שלי ולא ויתרתי לעצמי. לא הייתי בסטנדרט. אני חושבת שזה הבית שלנו, הילדים שלנו. יש לי שתי בנות שאני רוצה לראות גודלות במדינה עם ביטחון".
"התמיכה מהבית, מבעלי ומההורים שלי, וגם מהבנות, ומחברים קרובים - באילת, חברים הם משפחה - ומערכת החינוך, קיבלו המון תמיכה שאפשרה לזה להתקיים. גם בעלי התנדב למילואים באמצע החיים. אני צוחקת שגידלו אותנו מקולקל. עם ערכים".
שיר מיכאל, נציגת פורום נשות המילואימניקים שבעלה נפצע, סיפרה: "לא פשוט ומאוד מורכב. אבל מה שמחזיק אותנו הוא בדיוק זה - אין דרך אחרת. אין דרך שבה אני חיה בישראל 600 יום והחטופים שלנו בעזה והמפונים מפונים מבתיהם ואנחנו לא בשגרה, ואני יושבת על הגדר. לא מסוגלת. לא משנה מה המחיר. זה נכון לגבי חבריי בפורום. אנחנו חיים כאן ואנחנו צריכים לשרת את המדינה. עם הפציעה והמורכבות ומה שהילדים עוברים, אנחנו שם".
היום אנחנו מציינים 600 ימים למלחמה. עשיתם שירות בלתי נתפס. עם כל הרצון וכל הערכים וההבנה שאין ברירה. אתם מרגישים שאפשר להמשיך בהתנהלות הזו?
סאל" איגליצקי: "זה מחייב. אני 25 שנים בשירות. אשתי גידלה את הילדים. אבל היום מבחינתי זה המשך של המחויבות הזאת. להמשיך לעשות מ-7 באוקטובר את מה שאני עושה".
לא עולה שיח, אבל? יש אחוז מהאוכלוסיה שנושא בנטל.
"צריך לעשות הפרדה. כשאתה עולה על מדים, אתה לא עסוק במה אחרים עושים. אתה עסוק במקום שלך ולהיות במקסימום שלך", אמרה קליין יפת. "אני מרשה לעצמי להגיד שאני במילואים, כמו חבריי פה. אני חושבת שצריך להבין שאת העמדות שלנו והדעות שלנו - צריך להביע בקלפי. כשיגיע הרגע, כל איש לעצמו. כרגע אנחנו מייצגים משהו גדול יותר. לכל אחד יש בחיים הפרטיים מחשבות ודעות על זה, אבל אני חושבת שכל עוד אנחנו על מדים, אנחנו שמים את הפוליטיקה בצד".
מיכאל הגיבה: "בלי להיכנס לפוליטיקה, אבל כן לסט המצוקות - זה לא פשוט בכלל. לא משנה מאיזה צד לא מתגייסים. זה בא מהמון צדדים ולא רק מאוכלוסיה אחת. זה מאוד מבאס. כשיש את הסיסמה 'ביחד ננצח', זה לא באמת קיים עוד. הערבות ההדדית ירדה. היא קיימת, כן, אבל היא ירדה. האוכלוסיה באילת מאוד תומכת. לפני שנה וחצי נפגשתי עם ראש העיר לנקרי ופמלייה מאוד נכבדה שבמשך שעתיים הקשיבה לנו ולכל המצוקות ומיד הוא מינה מישהי שתהיה אחראית עלינו, פורום כוחות הביטחון, ומאז הם עושים המון לטובת הילדים. רק אתמול היה בכל בתי הספר משהו לילדי המילואימניקים. יש אירועים ולאחרונה יצא כרטיס הטבות של העיר אילת לכל מילואימניק. זה תהליך שעברנו הרבה זמן עד שדייקנו את הצורך הזה. בעלי עסקים הם הרבה פעמים מילואימניקים בעצמם".
כל מה שדיברנו עליו במהלך היום, על הריחוק והכל. לאו דווקא כתושבי העיר, אלא כמילואימניקים. אתם חושבים שהתקציבים שהמדינה משקיעה - טובים? מה חסר?
סא"ל איגליצקי: "מאז שפרשתי עשיתי 200 ימי מילואים. זה לא העניין התקציבי זה מה אני בתור אילתי - מה מגיע בסוף אליי. בסופו של יום, נעשו המון תהליכים בצבא כדי לתגמל, לפצות את אנשי המילואים. זה צריך לחלחל עוד. זה צריך להגיע למקום שבו איש המילואים מרגיש שקשה לו, נכון, אבל הוא מקבל מעטפת. למרות האתגרים. שהפיצויים יתנו הרגשה שאני יכול להישאר ולא לדאוג לעורף בבית, או מה יקרה לי. אני דואג. אני חושב שנעשו המון תהליכים אבל חלקם לא הבשילו. חלקם הבשילו חלקית".
מה למשל?
"התחושה," השיב טל. "אני מרגיש טוב עם עצמי כי אני מרגיש שמנסים לעטוף אותי. אשתי מקבל את התמיכה. כסדירניק, קיבלתי את הפידביקים האלה. זה דברים שאין היום לנשות המילואים. אנשי הקבע טוענים אחרת, וזה דוגמא למה שמחלחל למטה. את זה צריך לשפר".
קליין יפת הוסיפה: "אני חושבת שיש הרבה דברים שהתוצר הסופי שלהם לוקה בחסר. אם אני קיבלתי הטבות של מילואים, אבל אני הולכת לסופר והקניות עולות פי ארבעה ממה שעלו בשנה שעברה - זה נכנס מצד אחד ויוצא מצד אחר. העלו מיסים כדי לממן את המלחמה. כל המדינה סובלת ממנו. אבל אני מסתכלת ואומרת: כן, יש הטבות. אין לי תלונות. אבל זה משהו שצריך לחשוב עליו".
"פורום נשות המילואימניקים נלחם מאוד על העניין הזה. נשות מילואים קורסות תחת כל מה שקורה. זה לא שיום אחד הממשלה החליטה לחלק מענקים. הכל הודות למלחמה של הפורום", אמרה מיכאל וסיפרה כי בעלה פתח מסעדה חודש לפני המלחמה. "המענקים נכנסים להלוואות על המסעדה. זה סיפור של הרבה אנשי מילואים. אין פיצויים מהמדינה. אנשים קמו ועזבו את העבודה שלהם, את העסקים".
זה אכן קושי משמעותי. זה לא גורם לכם למחשבות על המילואים, על זה שהממשלה לא רואה אתכם?
"אני לא חושבת על זה ככה", השיבה מיכאל. "בעלי מפקד חמ"ל עורף בגדוד שלו. אני לא יכולה להגיד לו שלא ילך. לא ככה חינכו אותנו. אוסיף: אם אתם מכירים משפחת מילואים או קבע, תאמצו אותה. תוציאו לה את הכלב בערב, תפנקו אותה, תכינו לה ארוחת ערב. תנו להם לשתות קפה בשקט. זאת ערבות הדדית. וכמובן - אסור לשכוח את החטופים. 600 יום ברצועה. בשביל זה התכנסנו כאן".
לסיכום, אמר טל: "אנחנו פה. השיח הציבורי, מבחינתי, מחוץ לעסק. אני פה כי אני מחויב, כי אני רוצה לתרום. זה משהו שאני עשיתי 25 שנים ואמשיך לעשות כל עוד אני יכול. גם בעולם האזרחי, גם במילואים. זאת המחויבות שלי כלפי המדינה ובטח כלפי האזרחים".
נעמה: "קודם כל, צריך להגיד תודה למשפחה ולבית. ולכל המקומות שזה נוגע בהם בחיים שלי. הם מאפשרים את הדברים האלה וחשוב להגיד את זה. ותודה ליחידה, שבתוך האירועים הלא פשוטים שאנחנו עוברים בשגרה של המילואים, יש משהו של ביחד. אי אפשר להסביר את זה. אנחנו ממגוון מאוד גדול בחברה. מכל קצוות הארץ. וחשוב להגיד את זה. יש משפחתיות ומחויבות וערבות הדדית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו