ישראל נלחמת מאז ומעולם, אבל היא אינה בנויה למלחמות נצח. ביטחונה, מדיניותה וכלכלתה לא יעמדו בנטל הזה, וצה"ל קטן מכדי לשאת בו עד אינסוף. זאת הסיבה שדוד בן־גוריון קבע את הכלל שיש לנהל מלחמות קצרות ככל הניתן, ולשמר ביניהן הרתעה חזקה ובריתות יציבות.
ממשלת ישראל נוהגת כיום בניגוד מוחלט לכלל היסוד הזה, כשהיא מובילה למלחמה נטולת אופק בעזה. השרים אמנם מדברים על מלחמה שתימשך עד "להכרעה" (או "להשמדה"), אבל בהיעדר אופק מדיני וגורם שיקבל עליו את ניהול הרצועה, נגזר על המלחמה לקיים את עצמה.
ממילא אין לאיש מושג כמה זמן ייקח להשיג את "ההכרעה" (או "ההשמדה") הזאת: השר דרמר דיבר על שנה, השר סמוטריץ' על חצי שנה, ובצה"ל מדברים על כחודשיים להשתלטות על השטח ואז על משך זמן לא ידוע לפגיעה במחבלים ובתשתיות.
לכן טוב עשה אתמול הרמטכ"ל, אייל זמיר, כשאמר שזאת אינה מלחמת נצח, ושצה"ל יפעל לקצר אותה. אלה דברים שדרג מדיני אחראי היה צריך לומר לציבור, ובהיעדרו - טוב שמפקד הצבא אומר אותם.
הם חשובים לכל אזרח שחרד לעתידנו כאן, למשפחות החטופים שמאבדות גם את מעט האוויר שעוד נותר להן, ולדרג המדיני עצמו שנדרש להבין כי הצבא אינו צעצוע, ומפקדו אינו פיון - הוא אמנם מבצע החלטות, אבל הוא גם היועץ הביטחוני הבכיר של הממשלה, והוא בעיקר מודע למגבלות הכוח וההיגיון.
האיפוק של זמיר
זמיר נדרש בימים האחרונים לכל יכולת האיפוק שלו כדי להתמודד עם הבליסטראות שמטיחה בו הממשלה. פעם זה המינוי של דוד זיני כראש שב"כ הבא - מינוי שבוצע מעל ראשו של הרמטכ"ל וללא היוועצות בו.
לו היו שואלים את זמיר, היה ממליץ בוודאי על אחד משני סגניו של רונן בר. ההיגיון הזה זועק גם מהודעותיו של נתניהו עצמו, שמבקש יציבות לשב"כ בתקופה ביטחונית רגישה, אבל ממנה אדם שנטול כל קשר לעבודת הארגון ושתידרש לו תקופת הכשרה ארוכה של חודשים ואפילו שנים עד שיוכל לאחוז בו במקצועיות.
עניין נוסף הוא חלוקת הסיוע ההומניטרי, שאמורה להתחיל היום במתכונת החדשה שבה צה"ל יאבטח את החלוקה שתתבצע באמצעות חברה אמריקנית. תחקיר "הארץ" גילה כי החברה הזאת נבחרה ללא היוועצות בגורמי הביטחון ומבלי ששב"כ נתן לה אישור ביטחוני, וכאשר לחלק מהמעורבים בה יש קשרים הדוקים לגורמים שונים בממשלה.
עולה כאן שוב השאלה כיצד מתקבלות החלטות שיש להן השלכות ביטחוניות נרחבות, ומדוע עניינים כאלה לא מתנהלים בעבודת מטה מסודרת ובשקיפות הנדרשת.
הרמטכ"ל כפקיד
אתמול נדרש זמיר גם לעניין הופעתה של הפרקליטה הצבאית הראשית, האלופה יפעת תומר־ירושלמי, בכנס של לשכת עורכי הדין באילת. שר הביטחון ישראל כ"ץ התעקש לאסור את הופעתה בנימוק שעליה להשלים את הבדיקות בנושאים שהציבור מצפה בהם לתשובות (רמז לפרשת שדה תימן), ובמתן סיוע למפקדי צה"ל ולחייליו בהפרכת עלילות מבית ומחוץ בהקשרי המלחמה בעזה (רמז לדברי יאיר גולן).
זמיר סבר שעל הפצ"רית להופיע בכנס כחלק מהמאבק בלגיטימציה של צה"ל למלחמה ובשכפ"ץ המשפטי שנדרש לכוחות הלוחמים, שהיא בורג מרכזי במאבק להשגתם.
הוא נאלץ לקבל את הכרעת השר, אבל זה היה עבורו שיעור נוסף בסדר העדיפויות של כ"ץ ונתניהו, בעירוב הבלתי פוסק מצידם בין פוליטיקה לביטחון, ובהבנה שגם בשעת מלחמה מורכבת כל כך - לדרג הממונה עליו אין שום כוונה לעבוד איתו "למען שמירת ביטחונה של מדינת ישראל", כפי שהצהיר כ"ץ בהודעתו (השנייה). עבורה הוא בסך הכל פקיד שנועד למלא את תפקידו במלחמת הנצח, שאותה הוא מנסה כעת למנוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו