58 שנה אחרי שחרור ירושלים, ו־19 חודשים אחרי הטבח בעוטף, הגיע הזמן להניח על השולחן שאלה טעונה: האם 7 באוקטובר יכול להתרחש גם בבירת ישראל, על קווי התפר שבין יהודים לבין ערבים, בעיר שבה חיים מעורבבים זה בזה במרקמי חיים משותפים כ־400 אלף ערבים וכ־600 אלף יהודים?

האם מה שקרה בעוטף יכול להתרחש גם באחת משכונות התפר היהודיות, שבכל אחת מהן חיים רבבות, או במאחזים יהודיים קטנים כמו עיר דוד, מעלה הזיתים, הרובע המוסלמי או שמעון הצדיק?

בחינת ההיתכנות של תרחיש מעין זה מחייבת התבוננות ועיון הן בהלך הרוחות, במוטיבציה ובמסוגלות בצד הערבי, והן בהנחות היסוד ובמוכנות המודיעינית־ביטחונית לסכל פני רעה כזאת בצד הישראלי.

המוטיבציה: ציבור של 400 אלף ערבים הוא ענק ומגוון. רבים מהם מבקשים לחיות בשלום, לצאת בבוקר לעבודה, לשוב בערב אל משפחותיהם, ובעיקר להמשיך ליהנות מההטבות הרבות שמעמד התושבות הישראלי מעניק להם. רמת החיים שלהם גבוהה בהרבה מזו של הפלשתינים ביו"ש. עד מחצית מהם - כך מעידים לא סקר אחד ולא שניים - מתנגדים לחלוקת ירושלים וחפצים להמשיך לחיות תחת ריבונות ישראלית.

רק 10% מהערבים שחיו כאן בתקופה שבה העיר היתה חצויה עדיין נמצאים עימנו היום, כך שעבור רובם המכריע העיר המחולקת אינה זיכרון חי. לעומת זאת, יש במזרח ירושלים גם לא מעט קיצוניות וקנאות דתית, שכבר שנים ארוכות באות לידי ביטוי באלפי פיגועים וניסיונות פיגוע בישראלים ובמופעי התפילות, השנאה וההסתה בהר הבית.

מפלצת בחצר האחורית

מייד אחרי 7 באוקטובר נרשמו גילויי הזדהות ושמחה לא מעטים בקרב האוכלוסייה במזרח ירושלים, כולל במערכת החינוך המקומית, על טבח היהודים בעוטף. בשבוע הראשון בלבד נעצרו יותר מ־40 חשודים בהסתה או בתמיכה בטרור. אחר כך היו עוד מאות כאלה. רבים מהם, ורבים יותר שלא נעצרו, היו שמחים אם "מבול אל־אקצא" היה מתרחש בירושלים, שאותה הם שואפים במוצהר "לשחרר" כדי "לטהר אותה מטומאת היהודים שמחללים את מוסלמיותה".

המודל של תקיפת שכונה או בתים יהודיים גם בירושלים חי בדמיונם של שוחרי רע, שנחשפו לסרטוני החקיינות וההסתה המזוויעים שיצאו לאור אחרי 7 באוקטובר. גם אירועי מאי 2021 בערים המעורבות בישראל - אז התקיפו ערבים את שכניהם היהודים - הם תקדים שמנקר בתודעתם של גורמי הטרור בירושלים וסייעניהם בחמאס, בחזב א־תחריר, בפת"ח, ואפילו בקרב חלק מתומכי הרש"פ.

אמצעים: בחצר האחורית שלנו בירושלים גרה מפלצת, שכבר שנים אנו בוחרים להכיל אותה. בסוף ינואר 2023 הקבינט הביטחוני דחה הצעה לפתוח במבצע נרחב, שבו ישתתפו אלפי שוטרים וחיילים - מעבר מבית לבית במזרח ירושלים ואיסוף שיטתי של אלפים (לפי אומדן אחד עשרות אלפים) של כלי נשק שמוסלקים שם. המבצע תוכנן להימשך חודשים ארוכים, בשכונות, בתאי שטח ובבניינים שימופו מראש. אלא שהמערכת הביטחונית, שחששה מעימות נרחב עם האוכלוסייה הערבית בירושלים, חשבה אז וחושבת היום ש"לא צריך להעיר דובים מרבצם".

זו עלולה להיות טעות קשה. אנו מספרים לעצמנו שהכל בסדר ונמצא בשליטה, אבל זוהי דחיינות מהסוג שהוביל אותנו ל־7 אוקטובר. גם שם חמאס היה "מורתע", וגם כאן המערכת מניחה שהנוכחות והערנות הביטחונית המוגברת, לצד מרקמי החיים המשותפים של יהודים וערבים בעיר, יוצרים הרתעה ואינטרס שימנעו ההתפרצות ושיגבילו את השימוש בנשקים האלה לחתונות, לתחום הפלילי ולמה שמוגדר - לא תמיד בצדק - כ"ירי תועה", בעיקר לעבר בתי פסגת זאב.

כיום נשק לא חוקי נאסף במזרח ירושלים רק על בסיס מידע מודיעיני ממוקד, אך לא באופן שיטתי וגורף, אף שלכולם ברור כי מדובר בבעיה רוחבית.

ערביי מזרח ירושלים: רבים מהם, יש להדגיש, שוחרי שקט ושלום. מכירים כל אבן וכל פינה באזורים היהודיים של הבירה. הם פשוט חיים כאן, עובדים כאן, מבלים כאן ומועסקים כאן. זו גם עירם. בניגוד לעוטף - פה אין צורך לטרוח כדי להשיג מודיעין על היהודים ושכונותיהם. כאן הכל גלוי וידוע. אז לפחות את הפיתוי ואת היכולת לאחוז בנשק כשתבוא להם הג'ננה צריך ליטול מהם, קודם שייעשה שימוש באותו נשק.

הנחת היסוד הישראלית: במשחקי סימולציה והערכות מצב שבוצעו על ידי גורמי ביטחון אחרי הטבח, ההיתכנות לאירוע דומה בירושלים הוערכה כנמוכה. המסקנה הזאת התגבשה בעיקר על רקע מערכות יחסים כלכליות ותועלתניות, שיתופי פעולה, שכנות וכלכלה משותפת, שלפי ההנחה הישראלית יוצרים אצל רוב האוכלוסייה הערבית הבנה שטרור לא משתלם, שערבובי החיים ומרקמי הנורמליות משתלמים יותר, ושהאינטרס להמשיך בכך ממתן ובולם טרור וקיצוניות.

מול ההנחה שקרסה

אלא שמרקמי הנורמליות והשיתוף הללו בין האוכלוסיות גם יוצרים במקביל הזדמנות לטרור, והצד היהודי ששותף להם חשוף פי כמה לפוטנציאל טרור - דווקא בשל הקרבה הגיאוגרפית, הערבובים והקשרים השונים עם האוכלוסייה הערבית.

לכך צריך להוסיף לקח מרכזי נוסף: ב־7 באוקטובר קרסה מול עזה ההנחה שכלכלה, כסף ואינטרסים כלכליים יבלמו טרור, שנאה ואיבה. הקנאות הדתית והקיצוניות הלאומנית הפלשתינית, בגיבוי אוכלוסייה רחבה, עיצבו את המציאות בדרום, ולו הם רק היו יכולים - היו נוהגים באותו האופן גם בירושלים.

האם גורמי הקיצון במזרח ירושלים מורתעים? ההרתעה הביטחונית עובדת. בינתיים. הרבה מאוד מהשקט היחסי בירושלים נזקף לזכותם של המשטרה ושב"כ, שמאז הטבח מנעו כאן אסונות כבדים. גם המסה ההתיישבותית הגדולה שיצרה ישראל מצפון, מדרום וממזרח לגבולות החלוקה הישנים, משדרת לתושבי מזרח ירושלים ולגורמי הקיצון הערביים בעיר שהמציאות של עיר אחת היא כמעט בלתי הפיכה.

אלא שגם כאן צריך לומר בכנות שהקרב טרם הוכרע. ישראל אמנם הקימה על שטחי ירושלים החדשים שרשרת של 12 שכונות יהודיות, שבהן חיים היום כ־240 אלף יהודים - אבל היא נמנעה ממהלך התיישבותי מקיף כזה בעיר העתיקה של ירושלים, הגרעין ההיסטורי של העיר, במקום שבו התבקש מהלך כזה יותר מכל; במקום שבו באמת יוכרע עתידה המדיני של ירושלים. רק ברובע היהודי גרים יהודים, כמה אלפים בודדים, וברובע המוסלמי עוד פחות.

מאחזים קטנים רבים שהקימו ארגוני התיישבות מנסים להשלים את החסר הזה בעיר העתיקה ומסביב לה, אבל נדרשות ראייה ועשייה ממלכתית כדי להשלים את המשימה ההיסטורית והביטחונית הזאת.