מינוי דוד זיני: לא האינטרס של המדינה, אלא האינטרס של נתניהו

העמקתי הערב שוב בקורות חייו של דוד זיני, בניסיון להבין מה מכשיר אותו לעמוד בראש שירות הביטחון הכללי. חיפשתי - ולא מצאתי.

אני מכיר את זיני שנים רבות. חייל ומפקד אמיץ, אבל נטול כל ניסיון וכישורים רלוונטיים לתפקיד. זה נכון ברמה הניהולית: זיני לא צבר רקורד של ניהול ארגונים גדולים וקבלת החלטות בסדר גודל של שב"כ. זה נכון ברמה הפיקודית: זיני לא פיקד על מסגרות מרכזיות, ולא הספיק לכהן אפילו כאלוף פיקוד בצה"ל. וזה נכון ברמה המקצועית: זיני לא בקי בעולמות המודיעין ובעשייה המודיעינית, ומעבר לעבודה משותפת בשטח עם רכזי שב"כ אין לו שום זיקה מיוחדת לשב"כ ולמשימותיו.

זיני הוא בוודאי חייל נאמן של המולדת, אבל יש בו דבר מה נוסף שערכו חשוב מכל: הוא נאמן של בנימין נתניהו ושל סביבתו הקרובה, שניסתה לקדם את מועמדותו של זיני לרמטכ"ל, ולאחר שכשלה בצה"ל ניתבה אותו לשב"כ.

אחרי רונן בר הלעומתי ואחרי מינויו הכושל של אלי שרביט, ביקשו נתניהו ומקורביו מינוי "בטוח" בשב"כ, כזה שלא יעשה צרות, כזה שלא יטיל ספקות, כזה שאפשר יהיה לסמוך עליו בעת משבר וצרה - ומשברים וצרות יש סביב נתניהו כל העת, לא רק בהקשרי המלחמה בעזה אלא גם בעניינים אישיים רגישים כמו העדות הנגדית במשפט ופרשת קטארגייט, שבשתיהן יש לראש שב"כ משקל אישי ומקצועי רב.

זיני גם לא יקשה על נתניהו בסוגית החטופים. כאשר הוצגו תכניות המבצע הנוכחי לאלופים, הוא מחה על-כך שהרמטכ"ל אייל זמיר קבע כי השבת החטופים קודמת להכרעת חמאס. זאת בשורה רעה מאוד למי שנותרו בעזה ולבני משפחותיהם, שיאבדו עכשיו עוגן מרכזי במאבק לשחרורם, וזאת בשורה רעה לאזרחי ישראל שיקבלו כעת בשב"כ נץ בכל עניין ונושא.

המסקנה המתבקשת מכל אלה היא שלא האינטרס של מדינת ישראל עמד בבסיס המינוי, אלא האינטרס של נתניהו - האישי והפוליטי. וכשמוסיפים לכך את החלטתו למנות ראש שב"כ למרות פסיקת בג"צ ובניגוד להנחית היועצת המשפטית לממשלה - כלומר בניגוד לחוק - אין מנוס מלהגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמדובר במינוי בלתי סביר בעליל.